39. בזבוז מנוצל של הזמן.

05.04.10

בבוקרו של יום שלישי התקיים מסדר הנפה. מפקדי הודיע לי כמה ימים קודם, שהלו"ז אינו מאפשר קיומו של שיעור תורני, כפי שהוא רצה. במקום זה נהוג לעיתים, עם התקדמות הטירונות, שחייל נושא דברים במסדר לפני דברי המ"מ. כשזה יקרה, אקרא לנאום.

בערך בשמונה בבוקר התחיל סידור המחלקה לקראת המסדר, כרגיל. הפעם היתה לי הזדמנות להבין את צורת קביעת הלו"ז. מכיון שהייתי צריך להכין את עצמי לשאת דברים, עדכן אותי מפקד על זמן המסדר. זה עתיד להיות בעשר, כלומר בעוד כשעתיים. מכאן ואילך התנהל הכל כרגיל, כאילו עלינו רק לסיים מטלה בשבע דקות וזהו. מכיון שלא עמדנו בזמן, ניתנה לנו הארכה של חמש דקות וכך הלאה. כך עבדנו בקציבת זמנים קצרים, חוזרים ונקבעים, עד שתסתיימנה השעתיים. ואני בתמימותי חשבתי עד עכשיו, שאילו היתה נוצרת המחלקה המצטיינת שתסיים את המטלה בזמן שנקבע לה, יוכלו להמשיך את הפעילות הלאה. מתברר, שהפעילות לא תוקדם, משום שהיא נקבעה כבר והיא תלויה בהרבה גורמים אחרים, כמו למשל המסדר של המחלקה המקבילה. צורת העבודה בקציבת זמנים חוזרים, היא הנוהל מלכתחילה, כחלק משגרת הטירונות.

עכשיו הבנתי שכך זה גם בדרך לחדר האוכל למשל, האורכת בממוצע חצי שעה. מסתדרים על הגשר, בודקים נוכחות, רושמים, לא מספיקים, מבקשים עוד זמן, סופגים הערות, המפקד כועס, עוברים לרחבה, כותבים שוב, מסתדרים בשלשות, הופכים לרביעיות, מדגמים לכאן, מסתובבים לשם וכך עובר לו הזמן בניצול מקסימאלי. מה יעשה הסגל במחלקה שעוד לא נולדה, שבתוך חמש דקות תהיה מוכנה להיכנס לחדר אוכל, אם מראש כבר ידוע שאי אפשר עדיין להיכנס?

שאלתי בהזדמנות את מפקדי, אתו היה אפשר לדבר כבן אדם של ממש ויותר, והוא טען שכבר היו דברים מעולם ומצאו להם תעסוקה, בדמות הרצאה מעניינת או שיחה של אחד החיילים בפני חבריו. הוא גם הדגים את זה באחת הארוחות האחרונות לפני הסיום, כאשר מצא עשר דקות, לערוך חידון קצרצר על מבצעי צה"ל מפורסמים, להעשרת הידע שלנו בהיסטוריה הצבאית של המדינה. כמה פעמים גם הזמינו המפקדים אחד מאתנו, לומר הלכה או דבר תורה קצר לפני החיילים הממתינים.

 

לצערי, המפקד שלי לא נכח במסדר ההנפה. הוא היה צריך לטפל בעניין הנוגע לחייל מכיתתנו. אינני יודע אם המפקד שובץ לכיתתנו בכוונה תחילה, אבל כיתתנו התאימה ביותר למפקדה משני היבטים: היא היתה הקטנה ביותר מחד וסיפקה את האתגרים הכבדים ביותר מאידך. התחלנו בעשרה חיילים את הטירונות, עלינו לאחד עשר וסיימנו בשמונה, כאשר בזמן פעילות מנינו בדרך כלל בין ששה לשבעה. שלשה חיילים נפלטו מכיתתנו, על הציר שבין חוסר התאמה לבין קב"ן. לא נראה לי שמפקד אחר היה תופס את האחריות ברמתו של מפקדנו.

במקביל, את התכנים הכיתתיים התאים למפקד כמו שלנו להעביר לכיתה קטנה, בגלל העדפתו לעסוק במסר ובאיכות התכנים ולא בזוטות משמעת. הוא היה מורה איכותי, שלא אחת ויתר על העמידה במטלה הטכנית אם היא תבוא על חשבון רמת ההבנה של החיילים. כשכל הכיתות תרגלו עוד פעם ניקוי נשק, הוא גלש להסבר על המנגנון. האינטלקט קדם אצלו לרוטינה של התרגול היבש. בצורה כזו כל חניך נוסף מכביד. אהבתי את זה מאוד. דווקא כשאני מדבר בפני המחלקה, רציתי בעיקר שהוא יישמע. גם כדי לכבד אותו בעיני עמיתיו וגם בגלל שהיתה לי הרגשה שהוא יבין היטב, שהוא שווה את זה. אבל האחריות שלו ניצחה. אופייני.



אחד המפקדים שאל אותי על מה אני עומד לדבר, על איזו מצוה או הלכה, כי צריך שזה ידבר לכולם. הוא פחד שארצה על החובה להניח תפילין או לקרוא קריאת שמע. הרגעתי אותו: "אדבר על רוח הלחימה במקורות ובמסורת ישראל". כיוונתי לאוזני הסגל והחיילים הצעירים, יותר משכיוונתי לקבוצתנו. יותר חשוב לי להעביר מסר מאשר להתפלמס עליו. לפני שנעמדה המחלקה בחי"ת מדוגמת, הכנסתי לכיסי ספר תנ"ך מהערימה שהיתה תמיד באוהל הפריסה, מזכרת מחיילים שלא מצאו מה לעשות בתנ"ך שקיבלו בטקס ההשבעה.

הבוקר במסדר האוהלים זכה האוהל שלנו, עוד החמצה שהמפקד לא היה נוכח לקצור את פרי ההצלחה. חבל. מפקד כיתה אחרת כיבד חייל משלנו להניף את הדגל. קיוויתי שהוא לא יקרא לי. דיי בהרצאה שאני עומד לתת לפני המחלקה. הוא בחר חייל שהיו ביניהם חיכוכים לא מעטים וכעת לפני כמה דקות עלו הטונים ביניהם. כנראה הוא רצה לפייס אותו. בחירה נכונה. לאחר ההנפה, ניגש המ"מ וקרא בשמי. ניגשתי ועמדתי מול המחלקה.

עוד בבית אבי חי