28. עבור מי אתה עמל

16.01.10

בצהרי יום שבת, פנה אלי מפקדי בשאלה: "באיזו שעה אתה משער, שתוכלו באמת להיות אחרי הבדלה?"

"בשש וחמישה. אבל יש הוראה של הרבנות הצבאית, שאין להטיל עבודות על חיילים דתיים, חצי שעה אחרי צאת השבת"

"זו תהיה רק התארגנות" הוא ענה.

הוא קבע שבשש צריך להיות מחוץ לבית הכנסת. "אם תצטרכו הארכה, אהיה שם"

"אבל אי אפשר לעשות הבדלה לבד. יש שם ארון סגור ורק הרב עושה הבדלה" טענו.

"יש לכם שלשה רבנים משלכם. אני לא רואה שום סיבה שאתם תחכו למילואימניקים ולרב שלהם".

מה לעשות, שרבנים במילואים לא מתרגשים ממפקדי טירונים. הרב סירב לסיים את שיעורו בזמן הנקוב לערבית ואני ישבתי על קוצים. מה בעצם אכפת לי אם נאחר בכמה דקות? יחכה לו המפקד.

כרגיל, יש שתי תשובות ושתיהן נכונות.

ראשית, ידעתי שבני הכיתה שאינה מתפללת כבר יעבדו במטבח ונראה לי שזה לא הוגן כלפיהם להתעכב. ושנית, לי אישית היתה תורנות שמירה בשש ולא רציתי להפסיד את ההבדלה. לאחר לשמירה גם לא יכולתי, שכן מישהו יתעכב בגללי.

ואכן, הגענו להבדלה בחצי דקה לשש. יצאתי מבית הכנסת לפני ההבדלה, כדי להחליף את השומר על הגשר. אעשה כבר הבדלה אחר כך איכשהו. למזלי, הגשר היה ריק. השומר הלך לאנשהו. המפקד, שעמד שם כדי לתת הארכה, תהה מדוע אינני נשאר להבדלה. נכנסתי חזרה. יצאנו בשש וכמה דקות, אני לשמירה וכולם אל המפקד, שהצעיד אותם למטבח. נפתחה תורנות המטבח, עם שבוע חדש, מלא משימות טכניות לכל ארכו.

שעה לאחר מכן הצטרפתי ושובצתי בשטיפת כלים. ערימות כלים כאלו לא ראיתי מימי ועל כל מגש ערימה של שומן. אגדה. שטפנו ושטפנו וזה לא התחיל להיגמר. ארבע שעות ויותר עבדנו כך. חשבתי אז לעצמי: בתיאורים שונים על שעבוד ועבודות כפיה, בכל הזמנים ובכל החברות, ניתן למצוא תיאורים על עבודות כפיה במטבחי מחנות. הנימה היא נימה של עבדות ושל השפלה. האם זה מה שאנחנו עושים כאן חלילה? לא ייתכן. אבל מצד התמונה היבשה, זה אכן כך. מה איפה ההסבר להבדל. הלא איננו עובדי כפיה.

התשובה פשוטה. כל אדם עמל בחייו ואיננו חש מושפל מכך. השאלה הקריטית כאן היא, עבור מי אתה עמל. אם אתה טורח במלאכת עצמך, אזי אתה עובד עד שתסיים והולך לנוח. אינך עושה מזה עניין, גם אם אתה לא בהכרח נהנה מהעבודה. אולם כאשר אתה מאולץ לעבוד עבור מישהו אחר, עבור מישהו זר המשעבד אותך ושולל את חירותך, אז אתה מרגיש מושפל ומלאכתך מלאכך עבדות היא.

כאן בימי תורנות מטבח, הדבר תלוי בהרגשה אישית. מי שמרגיש כאן חלק מהמערכת, המטבח הוא המטבח של הצבא שהוא חלק ממנו, עמלו הוא כמו עבודת ביתו. העבודה קשה יותר מאשר בבית, אבל העיקרון דומה. אבל מי שמרגיש זר, הוא נמצא כאן כי הכריחו אותו, הוא עובד כי אין לו אפשרות להתחמק, חייל כזה הוא באמת אומלל. מתעללים בו, משפילים אותו, הוא עובד עבודת כפיה, כמו אסיר בשבי.

ערמות הכלים היו חריגות מהרגיל. המטבח האכיל פי חמשה ושישה מהרגלו, בגלל המבצע בעזה. הבסיס אירח אלפי אנשי מילואים ובעצם עבדנו את עבודת המלחמה. אם רוצים, אפשר לקחת את זה למקומות שונים. זה יכול להפוך מדשדוש במי סבון מקציפים בשומן, לשליחות לאומית בזמן מלחמה.

בנוסף, תורנות במטבח שגם אנחנו אוכלים בו, יכולה להיות מובנת מאליה. עניין זה הוא תלוי מערכת חינוך. בוגר ישיבה שבה יש תורנות מטבח, לא יצטרך לחשוב לשניה, מדוע הוא שוטף כלים. זה טריוויאלי. אנו, בוגרי ישיבות המעסיקות סגל מטבח מלא והתלמידים עשויים שלא להניף את אצבעם במשך כל שנות הישיבה, כל כולם קודש לפעולת הראש, ופעולת הגפיים אינה באה לידי ביטוי, אנו עלולים לחטוף שוק, מול תורנות אדירה שכזו.

כשסיימנו את העבודות, אמר חייל אב למשפחה גדולה: "כשאחזור הביתה ואשתי תבקש שאשטוף את הרצפה, אגחך. את כל חדר האוכל הזה שטפתי, מה זה בשבילי דירת ארבעה חדרים?

-קום לתינוק בבקשה!

-כאן? מחדר לחדר? בקור בחוץ עמדתי בתורנות שמירה. זה משחק ילדים.

-שטוף את הכלים של שבת אם תוכל.

-את צוחקת עלי? שטפתי סירים שאת יכולה להתחבא בהם. מה אלו הסירונים הללו בשבילי".

אין ספק! הצבא הוציא מאתנו, בעלי ניסיון בחיים, יכולות שלא שיערנו שהן קיימות בנו.

עוד בבית אבי חי