אברהם בעלי, איש דיכוטומי

אז זהו שבפעם הקודמת התחלתי לדבר על אנשי התכלסלס. למעשה הם הרוב המכריע באוכלוסיה, משהו כמו 90 אחוז. הנה אברהם בעלי, אחד מהם. מה הוא מבין מהחיים שלו? בהתחלה הייתי חוטפת עליו קריזות מטורפות. בן אדם חסר רגישות, שחוץ מבית"ר ירושלים לא מעניין אותו כלום.

אבל מאז שהתחלתי בתפקיד החדש שלי, התחלתי להבין כמה דברים.  שאברהם כפרה עליו הוא בסך הכל ניצב בהצגה הזאת. אין לתפקיד שלו שום חשיבות. כאילו... גבר. לפעמים אני חושבת שהוא בן אדם דיכוטומי. לכל אפשרות בחיים, הוא מתוכנת לתת שתי תשובות אפשרויות : "למה לא, בכיף" או "עזוב אותי בחייך".

יודעים מה זה לנהל שיחה עם גולם שכזה?

"אברהם הזוגיות שלנו בקרשים".

"עזבי אותי, בחייך".

"אולי ניסע לאיזה צימר?"

"למה לא אחותי, בכיף".

כדורגל? "למה לא אחי, בכיף". על האש עם החברים? "למה לא אחשלי, בכיף". סקס? ניחשתם נכון (שישכח מזה). לקחת את הילדים? "עזבי אותך בחייך". לנסוע לאמא שלי? כנ"ל. בקיצור, הבן אדם רץ על תוכנה של שתי אפשרויות בלבד ועם זה הוא מצליח להסתדר לא רע בחיים. אם תשאלו בעבודה שלו, שם הוא מנהל אגף במשרד רואי חשבון גדול, יגידו לכם. "אברהם חמורבי? עשר של בן אדם. גאון. מתקדם כמו מטאור ועושה עבודה מצויינת".

בטח, למה לא. במשרד רואי חשבון לא צריך פילוסופים. שם צריך אנשים כמו אברהם שיש להם בארסנל שתי תשובות אפשריות וגם זה יותר מדי.

בשבילי, כל זה לא חשוב. מה שכן חשוב לי, זה כששואלים אותו אם הוא רוצה תלושים לחג התשובה תהיה "למה לא, בכיף".