החב"דניק מהרכבת

בדרך לעבודה, פתאום נכנס איזה חב"דניק לרכבת. על הכתף שלו כמה רצועות עור המחוברות לתפילין והוא עושה דרכו במעבר. בהתחלה לא התייחסתי. עור ממש לא עושה לי את זה, ותפילין הנחתי בפעם האחרונה בבר המצווה של אחי הקטן. כבר אז אני זוכרת שלא הרגשתי שום דבר אקסטרימי כמו מה שהבטיח הרב (לאחי). לא חשוב. בכל מקרה החב"דניק הזה עוצר לפני סוף הקרון, מסתובב ומודיע: "רבותי, הרבי אמר שהמשיח כבר מגיע!"

תייר ישב במושב מולי, פונה אלי באנגלית מנומסת. "מה הוא אמר?"

"שיש איזה משהו שהוא רוצה לחלוק עם הנוסעים". אני עוברת לאנגלית.

"מה?" מסתקרן האיש הלועזי.

"שללבוש שחור זה סקסי לאללה. כי מאז שהוא לובש שחור הוא מרגיש הרבה יותר טוב, החיים שלו דבש והוא הצליח לרדת 7 קילו".

"את כל זה הוא אמר הרגע?"

"כן. בעברית אתה יכול לתמצת הרבה מידע במעט מילים", אני מסבירה בידענות, "הנה בשביל לתרגם את המילה "תלכנה" לאנגלית, יש צורך בלפחות 3 מילים".

ההסבר מניח את דעתו של התייר.

"...הוא כבר ממש קרוב!" ממשיח (כך במקור) החב"דניק בהתלהבות.

שקט מוזר השתרר בקרון.

"כמה קרוב?" אני שואלת בסקרנות.

"קרוב מאוד".

"נגיד, ככה קרוב"? אני מקרבת את אגודלי כחמישה ס"מ אל האצבע המורה.

"הרבי שליט"א אמר שצריך להתחזק באהבת חינם והישועה מגיעה תיכף ומיד ממש!"

"סליחה אדוני", ניסיתי להתגבר בצעקה על שאון הרכבת מירכתי הקרון, "אבל אני לא עושה שום דבר בחינם, בטח לא אהבה".

החב"דניק מתקרב אלי בצעדי אהבת ישראל נמרצים. "גברתי" הוא פותח בנעם אמיתי. "זה מה שאמר הרבי שליט"א, ואם הוא אמר, הוא בודאי יודע".

הם באמת נחמדים החב"דניקים האלו. נחמדים ותמימים.

"מה זה שליט"א?" אני שואלת אותו למרות שאני יודעת את התשובה.

"שיזכה לחיים טובים וארוכים", עונה החסיד החביב ברצינות תהומית.

"קוראים לך מנחם?" אני מתעניינת.

"לא".

"יופי".

"למה זה יופי?"

"אם היית חב"דניק מלידה היו קוראים לך מנחם מנדעל. זה סימן שאתה חוזר בתשובה ויכול להיות שאתה יודע עוד כמה דברים מעבר לתפילות ולספר התניא. בראש שלך לענות על כמה שאלות טריויה?"

"בסדר".

"באיזו שנה נשא חיים רמון את נאום הלוייתנים?"

"1994".

"נכון מאוד". אני מציינת בהערכה. "ובאיזו שנה יצא לאור הדפדפן "נטסקייפ" "?

"1994 למניינים".

"נכון מאוד. ובאיזו שנה נפטר הרבי מלובאוויטש?"

"הוא לא נפטר".

"לא?"

"לא".

"אז איפה הוא?"

"הוא ניגנז".

"ניגמז?"

"ניגנז, כמו שגונזים חפצים שבקדושה."

"אתה מאחל לבן אדם שמותו נקבע, שיזכה לחיים ארוכים. איך אתה רוצה שאאמין לך שהמשיח בדרך?"

את התשובה אני כבר לא מספיקה לשמוע. הגעתי ליעדי ועל מדרגות הקרון אני עוטה על פני פרצוף חמוץ כדרכם של יורדי רכבות.

אחר כך במשרד אני שואלת את אלוהים מה נסגר בסוף עם המשיח. האם הוא יבוא פעם?

"אולי".

"ויהיה טוב?"

"לא".

"למה? למה שנמשיך לסבול רק בשביל איזה הפקת מקור מטופשת?"

"כי כשטוב אז אין רייטינג. אבל פה זה לא רק ניצול ציני חיצוני, זה לא טוב גם לכם."

"למה?"

"כי אם הכל טוב זה גם נורא משעמם. אם לואן גוך היה כסף, את חושבת שהוא היה מצייר משהו?"