מקובל לחשוב שהלאדינו היא פשוט הספרדית שיהודי ספרד דיברו עוד לפני הגירוש, אבל האמת שונה בהרבה. לפני שגורשו, מסביר חוקר הלאדינו פרופ' אליעזר פאפו, יו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו וראש מרכז גאון לתרבות הלאדינו באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, היהודים בחצי האי האיברי דיברו את שפת המקום של כל אזור: בקסטיליה דיברו קסטיליאנית, בארגון דיברו ארגונזית, בקטלוניה דיברו קטלנית, בפורטוגל פורטוגזית, והיהודים בגרנדה דיברו בכלל ערבית.
"בשלב הזה", אומר פאפו, "אין שפה יהודית־ספרדית, בדיוק כפי שהיום אי אפשר להגיד שיהודי אמריקה מדברים 'ג'ונגליש' דהיינו 'ג'ואיש אינגליש'. יהודי שחי כיום באלבאמה מדבר אנגלית במבטא ובניב אלבאמי, ויהודי בניו יורק מדבר אנגלית ניו יורקית. העובדה ששניהם משלבים באנגלית שלהם מאה או מאתיים מילים עבריות, יידיות או ערביות־יהודיות לא הופכת את השפה שלהם לשפה יהודית; הם עדיין מדברים שפה מקומית. יהודי יכול לומר באנגלית 'Darling would you like to make the kiddush in the sukkah or inside?' אבל המילים 'sukkah' או 'kiddush' לא הופכות את זה לשפה אחרת.
"אם כן, הלאדינו נוצרה רק עם הגירוש ואחרי הגירוש. לפני הגירוש היה טאצ' יהודי לכל שפה, היהודים בקסטיליה, למשל, העניקו לקסטיליאנית שבה השתמשו ביום־יום אופי יהודי, בדיוק כפי שיהודי ניו יורקי מעניק לאנגלית שלו טאצ' יהודי. אך זו עדיין לא הייתה שפה נפרדת."
הגירוש, לדבריו, לא רק עקר את היהודים שלא היו מוכנים להמיר את דתם מעל אדמת מספרד, אלא גם יצר את התנאים להולדתה של שפה חדשה. "המצב השתנה בעקבות הגירוש. קהילות המגורשים מספרד, שהגיעו מאזורים שונים של חצי האי האיברי, מצאו את עצמן חיות זו לצד זו. כל אחת מהן הביאה עמה מנהגים משלה, מסורות פסיקה שונות, ליטורגיה שונה ושפה מקומית שונה.
"המאה ה־16 הייתה מאת האיחוד. לאחר כמה ניסיונות ליצור אחדות הלכתית, ובהם ניסיונו הכושל של רבי יעקב בירב לחדש את הסנהדרין, בא מפעלו של רבי יוסף קארו, שאיחד את פסיקותיהם של הרמב"ם, הרי"ף, בעל הטורים ואביו הרא"ש לכדי בית יוסף שבהמשך התקצר לכדי ה'שולחן ערוך'. וכשם שהעולם היהודי כולו התאחד סביב ההלכה באמצעות ה'שולחן ערוך', כך צאצאי המגורשים התאחדו סביב שפת הלאדינו."
השפה החדשה אמנם נשענה בעיקר על הקסטיליאנית, אך נשאה עמה את מטענן של קהילות המגורשים כולן. "עיקרה של הלאדינו הוא קסטיליאנית טרום־קלאסית, אך היא הושפעה גם משפותיהם של המגורשים מאזורים אחרים בחצי האי האיברי, ובהן פורטוגזית, קטלנית, ארגונזית, ולנסיאנית ואף ערבית־יהודית.
"נוסף על כך הושפעה הלאדינו גם משפות המגע, כלומר השפות ששימשו את היהודים בחיי היום־יום במרחב העות'מאני. בבלקן היו אלה טורקית, על מרכיביה הערביים והפרסיים, יוונית, סרבית ובולגרית; באסיה הקטנה בעיקר יוונית, ובמזרח התיכון גם ערבית מדוברת.
"כשמדברים על ההשפעות הטורקיות־עות'מאניות, צריך להבין שהשפה הטורקית הייתה מלאה ביטויים פרסיים וערביים. בכל הקשור לתחום המשפט והדת רבו המונחים הערביים, ובכל הקשור לחיי תרבות ושירה היו מונחים פרסיים רבים, ורבים מאלה מצאו את דרכם גם לספרדית־היהודית, הלאדינו.
"היהודים הספרדים לא טרחו למצוא תחליף רומאני לכל מילה שהמציאות שלהם נידבה. כשהם נחשפו במזרח התיכון, באסיה הקטנה ובבלקנים לתופעות עות'מאניות, הם אימצו את התופעות יחד עם השמות העות'מאניים שלהם."
ספרד שנולדה בגלות
אם הלאדינו הייתה אחד הכוחות שאיחדו את המגורשים, היא הייתה חלק מתהליך רחב יותר. לדבריו של פאפו, דווקא הגירוש, שעקר את הקהילה היהודית מספרד, הוליד לראשונה תודעה ספרדית משותפת. "לפני הגירוש היהודים בספרד תפסו את עצמם כיהודים, ולרוב הם מתחילים לחתום כספרדים רק אחרי שהם עוזבים את ספרד. כמו שהרמב״ם, כמה מאות שנים לפני כן, החל לחתום בתור ספרדי רק אחרי שעזב מספרד למצרים. כל עוד היה בספרד, ספרדיותו לא ייחדה אותו, כל היהודים בספרד היו ספרדים. ספרד הייתה הנחת המוצא, והתודעה נתפסה לחלק השונה בזהות – במה אנחנו שונים משאר הספרדים. אבל כשהיהודים גורשו מספרד, הם החלו לשאול את עצמם במה הם שונים משאר היהודים.
"עם הגירוש נוצרה מעין 'ספרד הווירטואלית', והיא מבוססת, כמו כל כיסא טוב, על ארבע רגליים. הרגל הראשונה היא השפה היהודית־ספרדית, שאפשר לתאר אותה כהשתלטות הקסטיליאנית, תוך כדי קליטת השפעות פורטוגזיות, קטלניות, ולנסיאניות, ארגונזיות וכולי, על כל המגורשים וצאצאיהם. הרגל השנייה היא ההלכה וריכוזה. הרגל השלישית היא העבודה, דהיינו התפילה, וזה קורה בעצם רק עם הקבלה הלוריאנית, שבעקבותיה כולם – כל הספרדים, כל המזרחיים ורוב האשכנזים – מקבלים את התפילה הצפתית. הרגל הרביעית היא הים. כל הספרדים שהרחיקו לכת מן הים שלושה ימים ויותר, או שהם 'התמזרחו', כלומר הפכו ליהודים דוברי ערבית־יהודית, או שהם 'השתכנזו' אם פנו צפונה. רק אלה שנשארו סביב אגן הים התיכון, או במרחק סביר ממנו, שמרו על קשר ביניהם. אלו ארבע הרגליים של היהדות הספרדית שלאחר הגירוש".
הנשים ששמרו על הלאדינו – וגם הרחיבו את גבולותיה
לצד השפה והזהות, פאפו מבקש להפנות את הזרקור גם אל מי שלדבריו היו השומרות והיוצרות המרכזיות של המסורת היהודית־ספרדית -הנשים. "כדי להבין את תרומתן של הנשים, צריך לחלק את הספרות לספרות שבכתב ולספרות שבעל פה. עד לעת החדשה לנשים לא היה חלק בספרות שבכתב, משום שלא לימדו אותן קרוא וכתוב. לעומת זאת, ידן הייתה על העליונה בכל הקשור לספרות שבעל פה, שמתחלקת לז'אנרים משל עצמה. במקרה היהודי־ספרדי מדובר ברומנסות, או שירי אבירים, פתגמים, סיפורים, חידות, לחשי ריפוי וכולי.
"לא רק נשים שמרו והעבירו לדור הבא, לבנות ולבנים, את נכסי התרבות האלה; גם הגברים היו בקיאים בהם. אבל זה כמו שאומרים 'שפת אם' ולא 'שפת אב'. למה אומרים שפת אם? כי הילד לומד אותה מאמו. איך הוא לומד אותה? באמצעות נכסי תרבות שנקראים ספרות עממית. אבא, או שהוא עסוק בציד, לפני אלפי שנים, או שהוא עסוק בציד אחרי הכסף, עד לעת החדשה. הילד, לאורך רוב ההיסטוריה, גדל לצד אמו, והיא מלמדת אותו את השפה באמצעות הפולקלור. היא שרה לו רומנסות, מספרת לו סיפורים, ובכל הזדמנות שולפת פתגמים.
"נשים היו החוליה העיקרית בהעברת המסורת שבעל פה, אלא שלא מדובר רק בהעברה אלא גם ביצירה". לדבריו, היצירה הנשית הייתה רחבה הרבה יותר מכפי שנהוג לחשוב. "מתוך מכלול הרומנסות של התרבות היהודית־ספרדית, אפשר לומר שכחמישים אחוז הן רומנסות ששרו הספרדים, הנוצרים, היהודים והמוסלמים לפני הגירוש, והשתמרו באימפריה העות'מאנית. כרבע נוסף הוא שירים חדשים שהיהודים הספרדים, או בעיקר יהודיות ספרדיות, יצרו באימפריה. הרבע האחרון שייך לרומנסות הספרדיות שאיתן יצאו מגורשי ספרד, אבל הם עיבדו אותן בדרך עד כדי כך שאפשר לראות בהן, אם לא יצירה חדשה, אז לכל הפחות גרסה עצמאית, יצירתית וחדשנית של המקור".
אחד הביטויים המרתקים ליצירה הזאת, הוא אומר, הוא האופן שבו נשים עיצבו מחדש סיפורים מקראיים. "הנשים יצרו, למשל, רומנסות שעוסקות בתמות תנ"כיות שרלוונטיות במיוחד לחיי האישה. כמובן, שתי התמונות ראשונות לעלות בזכרון הן אונס דינה ואונס תמר. "לאורך דורות רבים שימש סיפור אונס דינה את הפרשנות הגברית המגבילה כתירוץ לצמצום האישה למרחב הפרטי או לרשות היחיד. הרי כתוב 'ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב', והמסורת מסבירה: מה זאת אומרת 'ותצא דינה בת לאה'? למה צריך להגיד שהיא בת לאה? אלא בא הכתוב לומר שהיא יצאנית בת יצאנית. כמו שלאה, בסיפור הדודאים, יצאה לקראת יעקב במטרה לפתות אותו, כך יצאה גם דינה. זאת הפרשנות הגברית המסורתית שאומרת שאילו היא לא הייתה יוצאת, האונס היה נמנע, ולכן חשוב שהנשים תישארנה במקומן.
"לנשים היה חשוב מאוד לעשות דקונסטרוקציה לפרשנות הגברית המסורתית. בסיפור שלהן דינה לא יוצאת לבד, אלא עם האחים. נוסף על כך, שכם בן חמור מחזר אחריה, הם שוכבים יחד, אחר כך הם מתחתנים, ובעצם שני הדברים שהם מרכז הסיפור הגברי, אונס ונקמה, אינם קיימים בגרסה הנשית של סיפור דינה. "לעומת זאת, את אונס תמר, כיוון שהסיפור לא שימש בסיס להגבלת נשים, הן לא פירשו באופן רדיקלי כזה. זו דוגמה אחת לתרומה הנשית לקורפוס הכלל־יהודי, שמציע פרשנות לתורה. הקול הנשי קיים, רק צריך לחפש אותו".
פאפו מדגיש כי השינוי לא נעצר במסורת שבעל פה. עם חדירת התרבות המערבית אל הקהילות היהודיות־ספרדיות השתנה גם מקומן של הנשים בעולם הכתיבה. "הספרות הכתובה של התרבות הייתה ספרות יהודית־ספרדית קלאסית, טרום־מודרנית. דהיינו, פרשנות התורה, מוסר, קבלה והלכה. את כל הדברים האלה היהודים הספרדים הגברים כתבו בערבוביה של עברית וארמית, בספרדית־יהודית, דהיינו בלאדינו, ולנשים לא היה בה חלק.
"כשמתחילה ההשפעה של התרבות המערבית והספרות המערבית, הגברים הם הראשונים שנחשפים אליה, והם הראשונים שמתחילים להשתתף בה באמצעות תרגום של מחזות ורומנים, אחר כך באמצעות אדפטציות של מחזות ורומנים, ולבסוף גם בכתיבה עצמאית.
"בהמשך גם נשים מצטרפות לזה. לאורה פאפו בוכוריטה מסרייבו, למשל, היא הדרמטורגית הלאדינית הראשונה. ומה שמעניין הוא שאחרי שנשים התחילו לכתוב שירה לירית, מחזות וסיפורים, ריינה כהן, למשל, מסלוניקי, כתבה גם פירוש על ספר דניאל בלאדינו. זאת אומרת שבמודרנה הנשים מתחילות גם לכתוב בתחום הסוגות הגבריות הקלאסיות."
הפולקלור: להיות כמו כולם, ולהישאר מי שאתה
בעיני פאפו, הספרות העממית אינה רק אוסף של סיפורים ושירים. היא אחד המנגנונים המתוחכמים ביותר שפיתחו קהילות מיעוט כדי להשתלב בסביבתן מבלי לאבד את זהותן. "ספרות עממית היא תופעה הומנית ואנתרופולוגית מדהימה. אין תפקיד מיוחד שהספרות הזאת ממלאת דווקא בתרבות היהודית־ספרדית, יותר משהיא ממלאת בתרבות האשכנזית, בתרבות האסלאמית או בתרבויות הנוצריות השונות. בכל התרבויות מדובר באותו תפקיד של הפולקלור בכלל, ושל הספרות העממית כחלק ממנו. זהו תפקיד כפול.
"מה רוצה להשיג כל קבוצת מיעוט, והיהודים הספרדים היו קבוצת מיעוט מובהקת? מצד אחד היא רוצה להתערות בתרבות המקומית. איש אינו רוצה להיתפס כזר, כמוזר או כמי שמעורר שנאה, קנאה וחשד. מצד שני, היא אינה רוצה להתבולל אלא לשמור על זהותה. לכאורה זו סתירה פנימית: או שאתה מתבולל או שאתה מסתגר. התרבות העממית משחקת במשחק תרבותי עדין מאוד, ומצליחה להשיג את שתי המטרות ההפוכות האלה בו־זמנית".
כדי להסביר כיצד זה עובד, פאפו פונה אל אחת הדמויות המוכרות ביותר בפולקלור המזרח־תיכוני. "איך היא עושה את זה? למשל, אתה מאמץ גיבור של התרבות הסובבת, ג'וחא, אבל מעצב אותו גם בצלמך ובדמותך. ברוב סיפורי ג'וחא הזהות האתנית שלו אינה ברורה, כי היא לא העניין. לפעמים הוא מוסלמי ולפעמים יהודי, לרוב הוא חסר זהות מוגדרת. לג'וחא יש שתי פנים: מצד אחד הוא תעלולן, ומצד שני הוא תם. בחלק מהסיפורים הוא טמבל, ובחלקם הוא מסדר את כולם.
"אבל רוב הפעמים שבהן הוא מוגדר מלכתחילה כיהודי, הוא יוצא המטופש שביהודים והחכם מול הגויים. כך יוצא שהמטומטם שביהודים חכם יותר מחכמי הנוצרים, מחכמי המוסלמים או אפילו מהסולטן. כמובן, לא כל סיפורי ג'וחא עוסקים בזה. יש בהם גם בדיחות, דאחקות וסיפורי מוסר. אבל באמצעות הספרות העממית, שהיא חלק מהפולקלור, ניתן לראות איך אימוץ התרבות מקרב אותך, ואילו העיצוב הספציפי של המאומץ מייחד אותך".
אותו עיקרון, הוא אומר, פועל גם במוזיקה. "אפשר להביא דוגמה מוכרת יותר. רוב הישראלים יודעים שיהודי ספרד ויהודי המזרח מבצעים בבתי הכנסת את תפילות השבת והחגים על מנגינות ערביות, פרסיות, טורקיות, על מנגינות של רומנסות יהודיות־ספרדיות ושל שירים עממיים יווניים, סרביים ובולגריים.
"אז נשאלת השאלה: מה מושג באמצעות הדבר הזה? דמיינו שנוצרי עובר ליד בית הכנסת בסלוניקי. הוא שומע מנגינה שהוא מזהה מיד, מנגינה של שיר אהבה יווני, ואפילו יכול להצטרף אליה. עולה בליבו המחשבה: הנה היהודים האלה אינם יהירים ולא משליטים את מוצארט. הם משתלבים בתרבות המקומית. הם חלק מאיתנו, הם כמונו.
"אז מה, היהודים התבוללו? לא. הם הצליחו להיות דומים מצד אחד, אבל שונים, וטובים יותר, מבחינתם. מצד אחד, הם אימצו מנגינה של שיר אהבה יווני כדי לבצע עליה את ה'כתר' של תפילת מוסף או את ה'קדושה' של שחרית בשבת ובכך שידרו ליווני שהם חלק מאותה התרבות, אך מצד שני הם גם אמרו לעצמם: 'בעוד היוונים שרים במנגינה הזאת על התלתלים, על העיניים ועל השפתיים של האהובה, אנחנו שרים על מה שקורה בשמיים. אז אנחנו דומים מאוד ליוונים, רק שאנחנו יותר טובים'".
תמונה ראשית: פרופ' אליעזר פאפו (cc-by-Assaya)\ ויקיפדיה
