פרחי אולי

נועה שורק

16.04.26

כשהגוף נחלש והמרחב מצטמצם לחדר קטן בתל אביב, רחל מטילה ספק גם בממשות זיכרונותיה. נועה שורק חוזרת אל שיריה, ליום פטירתה

עַל עֲרוּגוֹת הַגָּן, בְּנוֹף טָלוּל וָחָם

פִּרְחֵי-אוּלַי גָדְלוּ רַעֲנַנִּים;

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים יָדַעְתִּי לְטַפְּחָם,

כַּטּוֹב בַּגַּנָּנִים!

וְלַיְלָה בְּלֵילוֹ – זָקִיף עַל הַמִּשְׁמָר

בְּשַׁעֲרֵי הַגָּן לְלֹא לֵאוּת

סַכּוֹתִי עַל צִיצַי בִּפְנֵי רוּחָהּ הַקַּר,

רוּחָהּ שֶׁל וַדָּאוּת.

אַךְ הִיא מָצְאָה סוֹדִי וַתַּעֲרִים עָלַי,

אַךְ הִיא שָׁקְדָה מְאֹד עַל גְּזַר-הַדִּין;

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין אֶת גַּן שַׁעֲשׁוּעַי,

לָתֵת כְּבֵית-עָלְמִין.

תרפ"ח

היום, כ"ט בניסן, באמצע האביב, נפטרה המשוררת רחל בלובשטיין, כשהיא בת 40 בלבד, לאחר שאת שנות חייה האחרונות העבירה בבידוד רפואי בעליית גג קטנה בתל אביב, חולה בשחפת ומתגעגעת בכל מאודה לכנרת.

את רובם המכריע של שיריה כתבה רחל בתקופת מחלתה, ובהתאם לכך, הם מכילים בתוכם את כאבי העתיד שלא יתממש, הגעגוע לעבר, ההתמודדות עם המחלה והמוות אך גם את החיות והעליזות של אישה צעירה ואוהבת חיים.

בתוך הכאב הפיזי והנפשי, רחל ממשיכה לקוות, היא שותלת בערוגתה "פרחי־אולי", מקווה לעתיד אחר, לסוף טוב, לאפשרות הספק – אך היא מתבדה על ידי רוחה הקרה של הוודאות, וערוגות הגן שלה, ערוגות התקווה, קמלות והופכות לבית העלמין של התקווה, ואולי אף שלה עצמה.

בחדר הסגור רחל מתמודדת עם שאלת המציאות של הדברים, לא רק על העתיד היא מנסה להטיל ספק, גם העבר האהוב שלה בכנרת הופך לרגעים לספק־חלום. היא שותלת פרחי־אולי בערוגה כדי לנסות לערער את גזר דינו של העתיד, אבל מה שמשתרש בליבה הוא 'אולי' אחר:

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

במקום שגזר דינו של המוות יוטל בספק, רחל מתחילה להטיל ספק בזכרונות המתוקים מימיה הקצרים מדי לחופה של הכנרת, לימים שבהם גילתה את האפשרות החלוצית והתאהבה בה עד כלות. "הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּ", היא שואלת, בשנה שלפני כתיבתם של פרחי־האולי, "הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?".

אישה צעירה בחדר קטן שמתפרנסת משליחת שירים לעיתון וזוכה לביקורים בודדים בלבד, אישה שאהבה חזק כל כך ונאלצה להכיל את נפשה הגועשת בתוך חדר צר, שאמרה על עצמה "הַבַּיִת לִי צַר / וְהָעִיר – זָרָה", מה קורה לתפיסת המציאות שלה? מה נשאר אמיתי ומה הופך לספק ולחלום?

אולי זאת הסיבה שאל מול התערערות הזכרונות מחד והרצון להטיל ספק בעתיד מאידך, היא נאחזת בהווה המועט שחודר מן החלון, באביב שהיא לא מצליחה לעמוד בפניו, באביב שבו גם הלכה לעולמה:

אביב

לשרה

הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,

אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –

הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,

וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,

אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב?

אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ

אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?

הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?

הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי…