19 בינואר, 2003. שלושה ימים לאחר שהמריאה לחלל, המשמרת של אילן רמון במעבורת קולומביה מתעוררת לצלילי השיר "זמר נוגה" של החלונות הגבוהים, עם מילותיה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, בלחנו של שמוליק קראוס. את השיר בחרה רונה רמון ללא ידיעתו של אילן. כתב העת המדעי "הידען" סיפר באותו הבוקר כי קולם של ג'וזי כץ ואריק איינשטיין "נשמע היטב ברשת הרדיו בין המעבורת למרכז החלל", וכי שני הישראלים שנכחו במשמרת הצטרפו לשירה תוך שהם מתרגמים סימולטנית לאנשי נאס"א.
קצת פחות משבועיים לאחר מכן, התפרקה המעבורת עם חזרתה לאטמוספירה. רמון וששת חברי הצוות הנוספים על הסיפון נספו. בימים שלאחר ההתרסקות שודר השיר "זמר נוגה" בתחנות הרדיו, והפך לשיר שמזוהה עם הטרגדיה של אילן רמון.
הטרגיות שבשיר לא התחילה עם הקישור שלו לסיפור של מעבורת החלל קולומביה. כבר כשהוא נכתב על ידי רחל אי אז בשנת 1927, הוא היה שיר טרגי וסופה של רחל העמיק את העצב הקיים בו.
רחל בלובשטיין הגיעה לארץ בטעות. היא היתה בדרכה ללימודי אמנות באיטליה, יחד עם אחותה שושנה, אך כשהספינה עגנה בישראל כעצירת ביניים, ירדו רחל ושושנה מהסיפון, התאהבו בארץ ובפרויקט החלוצי והחליטו להישאר.
לאחר מספר שנים נסעה רחל כדי ללמוד אגרונומיה באוניברסיטת טולוז שבצרפת, שם הכירה את מיכאל ברנשטין, מהנדס יהודי, השניים התאהבו. אך כשהיה עליה להמשיך בדרכה ולשוב אל ארץ ישראל ואל הציונות ששבתה את ליבה, היא נאלצה להיפרד לשלום ממיכאל, שאת ליבו שבה דווקא המאבק הסוציאליסטי הבין לאומי.
את השיר "זמר נוגה", כך מספרים, כתבה רחל על פרידתה ממיכאל ועל הגעגועים אליו:
זמר נוגה
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?
תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.
אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.
אך הטרגיות שבפרידה הפכה למרה הרבה יותר. מכיוון שבאותה העת פרצה מלחמת העולם הראשונה, רחל לא יכלה לשוב לארץ ישראל. היא נשארה אצל משפחתה ברוסיה ושם עבדה עם ילדי פליטים יהודים ונדבקה בשחפת.
היא שבה לארץ חולה, וכשמחלתה התגלתה היא הורחקה מדגניה, ואת שנותיה האחרונות היא העבירה בגסיסה איטית, בודדה, כשהיא עוברת בין דירות ובתי מרפא שונים, ולבסוף משתקעת בעליית גג קטנה בתל אביב, ומשם כותבת את רוב שיריה.
רחל נפטרה בשנת 1931, כשהיא בת ארבעים בלבד. רחוקה מהאנשים שאהבה ומהכינרת שאליה התגעגעה כל כך. השירים שלה, שהתפרסמו לאורך שנות חייה האחרונות בעיתון "דבר", הפכו עוד בחייה ויותר מכך בשנים הרבות לאחר מותה, לחלק עמוק, אהוב ומשמעותי בתרבות העברית, בשירה ובמוזיקה. רחל שלא יכלה לקום ממיטתה ולהגיע לכינרת, הגיעה, יותר מ־70 שנים לאחר מותה, לחלל.
*
תמונה ראשית: אילן רמון, 2001, צילום: נאס"א\ ויקיפדיה
