המשוררת הנפלאה חדוה הרכבי, שהייתה אחת מאבני היסוד של השירה העברית, הלכה לעולמה ביום ראשון האחרון. הרכבי הייתה בת 84 במותה. הרכבי הייתה אחת המשוררות המיוחדות ביותר בנוף השירה העברית. שירתה היא שירה מוזיקלית מאוד, אקסטטית, מאגית, שירה שאינה נכנעת לתכתיבים, שהיא מעין נהמה פנימית או שיר שבטי קדום.
שירתה הצליח לשמר ממד פואטי, שנחלש לאורך שנות השירה העברית החדשה: השילוב החופשי בין המוזיקה למילה הכתובה. בעקבות תהפוכות שהתרחשו בזירת הספרות העברית, התאפיינה שירתו של דור המדינה בחרוז חופשי, או באי-חריזה ובכתיבה ישירה שהציגה תכנים ודימויים יומיומיים, בעלת קצב פנימי משתנה. ואולם, עם הזמן ננטשו לחלוטין המוזיקליות, החרוז והמשקל. משוררים רבים בחרו לפרש את המהפכה של "החרוז החופשי" כמהפכת "החופש מחרוז".
הרכבי, לעומת זאת, עמדה בדיוק בקו התפר. שיריה המוזיקליים, היחידים במינם, אינם כתובים במשקל מוקפד ואינם מחולקים לבתים ולחרוזים קלאסיים, אלא נשפכים אל הדף במעין דחיפות ובישירות חסרת מעצורים. שיריה ארוכים מאוד, ויש בהן חזרות על מילים ושורות ארוכות מאוד על נושאים אישיים מאוד, שלא פעם שורה עליהן דוק של מסתורין.
הרכבי נגעה בשיריה בנושאים כואבים, והמרכזי שבהם הוא אובדן בנה אלישע, שנהרג בתאונת ירי בגיל 28 בלבד. הרכבי כינתה את בנה "מיגו", וכך קראה גם לאחד מספרי השירה החשובים ביותר שלה. כשהיה ילד, כתבה עליו שירים מלאי אהבה על פלא הילדות וההורות, ובהם השיר האהוב והמוכר שלה "הנדיר הזה", שבו היא מתארת: "וְהַנָּדִיר הַזֶּה, כְּלוֹמַר יַלְדִּי, רַק יַלְדִּי".
את מקומו של פלא ההורות בשיריה תפס השכול. היא לא חששה לגעת בעומק הכאב וחזרה שוב ושוב אל הגעגוע לבנה יחידה ואל החקירה הפואטית של המוות והחיים.
השירה של הרכבי הייתה שירה נשית ומאוד לא מתנצלת. מלבד בנה, הרוב המוחלט של הנמענים ביצירותיה היו נשים. למקצתן היא קראה בשמן; אחרות נותרו חידה או סוד. אין זה ברור אם הנמענת המסתורית היא המשוררת עצמה או אישה אחרת. בשירתה של הרכבי מתרחשת לעיתים התמוססות של האחת באחרת.
הרכבי כתבה ודיברה על העניין הרב שיש לה בבני אדם. בסיפור חייהם, בעליות ומורדות שלהם, בכשלים, במוזרויות, בסודות, בהצלחות. בספרה האחרון, "הלית, הלית", שראה אור השנה, היא מקדישה את הפרק האחרון ל"יוצאים מן הכלל", ואומרת שם שמרתקים אותה כל האנשים שמרגישים זרים, ובכך, אולי, אומרת גם משהו על עצמה.
מעבר להיותה משוררת גדולה, הרכבי הייתה גם ציירת. כשהחלה ללמוד בבצלאל, עברה מדגניה ב׳, המקום שבו גדלה, לשכונה היהודית-ערבית אבו תור בירושלים. היא יצרה רישומים כמו גם ציורים בצבעי מים, שהיו מופשטים ומתפרשים על הדף באותה הדחיפות שאפיינה גם את שיריה. בשנות התשעים אצרה הרכבי סדרת תערוכות של ציורים שציירו יוצרים פגועי נפש, בעלי אוטיזם או עם תסמונת דאון, היא מצאה בהם מקוריות אמיתית, גישה חדשה אל האמנות שקשה למצוא אצל מי שלמד לצייר בדרכים המקובלות. התערוכה שלה הפכה גם לאלבום ואף ייצגה את ישראל בחו"ל.
שלא כמו יוצרות ויוצרים אחרים, ספרה האחרון בשל, נוגע ומרגש לפחות כמו ספריה המוקדמים אם לא יותר. היא הצליחה לשמור על כנות מוחלטת ועל מקוריות ובעיקר הצליחה לא להתעייף, ולהמשיך גם בזקנתה לראות בשירה העברית את מרכז חייה ולהתרגש ממנה ומהחיים עצמם. שירתה של הרכבי היא שירה של אישה עם לב חשוף ורגישות גבוהה, שיש לה אוזן של מוזיקאית, יד של ציירת, ועין אוהבת אדם.
תמונה ראשית: חדוה הרכבי \ איתי עקירב - ויקיפדיה
