אני נפרד מאיתן כבר שנה שלמה | אליק אוסטר

כשצלצל הטלפון, בשעה 10:38 ביום רביעי, בעצם כבר ידעתי. 

אני נפרד מאיתן כבר שנה שלמה. שם לעצמי את ההגנות הנדרשות. נמנע מלכתוב ״אני אוהב אותך״ סתם ככה, כי לשנינו ברור ממה אני מפחד. לא חושב, ״למה אתה לא מכיר לי את החברה החדשה שלך, אני צריך להכיר אותה רק בשבעה?״, כי לא חושבים על דברים כאלה. וכשחושבים, מהר חושבים על משהו אחר. מייצר ממים מצחיקים מכל סרטון-לפני-כניסה שאיתן שולח בקבוצה, כדי למנוע ממנו להפוך לסרטון פרידה שיציף את הרשת, רגע אחרי הדפיקה בדלת.

כולנו עשינו את זה, ככה גילינו בשלושת הימים האחרונים, וגם איתן, בעצם. דאג לסגור את כל הקצוות, כל הזמן. לכתוב לכולם, להשאיר זכרונות לכולם, לא להשאיר חשבונות פתוחים. שלח כל סרטון למשפחה במחשבה שהוא אולי האחרון, ולכן הוא גם צוואה לעם. איתן היה יכול להיות מצחיק מאד, אבל גם רציני עד אימה, ותמיד בכנות מוחלטת, בכל תחום.

במסגרת המחשבות-שאסור-לי-לחשוב, במשך כל השנה האחרונה, אמרתי לעצמי, מה זה משנה? כולנו נמות מתישהו. אני אמות, ההורים שלי ימותו, הילדים שלי ימותו. ניסיתי להרגיע את עצמי, גם איתן ימות. מי אמר שעדיף לשאת באורך-רוח עוד חמישים שנה, לפרוש לגמלאות, לגסוס לאט מסרטן או ממחלת כליות? מה רע למות בקרב? מין סוף שיש בו משמעות, אולי. בשביל עוד חמישים-שישים שנה, מקסימום, זה העניין?
בעשר שלושים ושמונה צלצל הטלפון. אני הייתי בגינה ושתלתי תותים. אדם נכנס עם סימונה על האופניים כמה דקות קודם. הם קנו עוגות לראש השנה. בנינו תפריט. היו אמורים להגיע המון אורחים. ניקיתי את היד מהאדמה, הוצאתי את הטלפון מהכיס. הלב שלי נפל: זאת הייתה שיחה מאבא.

אבא שלי לא מתקשר אף פעם. אם כבר יש ממנו שיחה, אז אני מניח שקרתה אחת משתיים: או שהוא התיישב בטעות על הטלפון, או שמישהו מת. (״למה שאני אתקשר אליך אם מישהו מת?״ הוא תהה בפעם הקודמת שהוא התיישב על הטלפון. ״הוא כבר מת, זה לא דחוף.״)

אבל כששמעתי את קולו של אבא שלי כבר ידעתי. הוא היה סדוק. ״אליק, אני לא יודע איך להגיד את זה. איתן נהרג. בוא הביתה.״ 

״אני בא,״ עניתי. וניתקתי. הלכתי לאדם ואמרתי לו, ״איתן נהרג.״

״מה?״ אדם אמר. ״לא, לא. זה לא יכול להיות. אין סיכוי. לא.״

אבל לי לא היה אפילו רגע של ״לא ייתכן״. זאת השיחה שפחדתי ממנה כבר שנה, והנה היא באה בדלת. 

אני מוכרח להגיע הביתה.
אדם לא הסכים שאסע לבד. סיפרנו לילדים, הזעקנו את נעמה, ואדם הסיע אותי מהבית - הביתה.

הרגשתי כמו איש שהתנגש בעוצמה בקיר זכוכית גדול וניפץ אותו. זה כאב בכל מקום בגוף. זה היה הלם. ואחרי שישכך קצת ההלם אגלה איך המון רסיסים ננעצו בי. אין שום תנוחה שמקלה על הכאב. זה כאב בגוף אבל הוא לא מגיע מהגוף ולא הגוף ישכך אותו.
ותוך כדי הנסיעה, עוד בטרם הגענו לבית וראינו את המבשרים במדים, התבהר לי מתוך הכאב הזה איזה שטויות דיברתי: איזה דבר חשוב זה, לחיות. כמה יקרים החיים. ואיתן ידע את מה שאני לא הבנתי: הוא היה מוקף בכל כך הרבה מוות בשנה האחרונה, והוא היה נחוש לאפשר לנו לחיות.
היו לו המון תוכניות לעתיד, חוץ מלהיקבר בהר הרצל. הוא היה יכול להיות מפ מצוין, פיזיקאי, הייטקיסט, 

מחנך, לוחם יממ, מדריך גלישה. מנהל הבידור בקלאב מד הציע לו תפקיד אקרובטיקה בברזיל. הוא היה יכול להיקבר בהר הרצל אחרי שתי כהונות כראש ממשלה, אולי גם נשיא, ואחר כך, רק אחרי שיסיים לכתוב את ספר הזכרונות שלו ואת המחקר על לוחמת החי״ר בויאטנאם, להיקבר בחלקת גדולי האומה. הוא היה איש שפשוט רצית לידך בכל פעם שדברים עמדו להשתבש. אם אחותו הקטנה איחרה לחזור הביתה, הוא היה מתקשר אליה עם קול הבס שלו: ״תמר, מה זה, עם מי את נמצאת? שימי אותי על ספיקר!״. בשבילי הוא תמיד היה ילד בן שבע, ששונא-שונא-שונא להפסיד בספיד.
והוא רצה לחיות. ואם הוא היה חי, הוא בוודאות היה עושה את זה הרבה יותר טוב מכולנו. החסרון הזה של החיים כואב בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. מפתיעה ממש. לכו לחבק את הילדים שלכם. לכו לרקוד. לכו לאכול משהו טעים. החיים הם דבר נהדר. איתן אולי גם היה ממליץ שתקחו על עצמכם משימה שהיא גדולה מהחיים האלה, בדיוק בשביל המקרים האלה. שתהיו חלק ממשהו גדול. 

אליק (אליקים) אוסטר -  בן 42, גר בירושלים. פיזיקאי, אבא לשלושה ילדים, נשוי לאדם.

אחיו של סרן איתן אוסטר, שלפני שהיה סרן וגיבור, היה ילד מאד חמוד ומאד בלונדיני, ששמור לו בטלפון בתור "איתן הצהוב".