ברגע אחד נבקע אדם לשני כיוונים. מצעקתו רועדים השמים, מנפילתו רועדת הארץ. שטף אדיר של מים נפרץ מן הסדקים, התערבלות מים עליונים עם תחתונים, תחתונים עם עליונים ואין מבדיל בין מים למים. ורוח אלוהים מרחפת, צוללת, שוחה ונבלעת על פני האין-ארץ. האור רוצה לחדור ואין לאן לחזור, וימלמל אלוהים – היה אור, והיכן האור?
הייתי בת שתים-עשרה וגופי החל להשתנות. זה דווקא היה יום יפה מאוד, שמיים בהירים, אף סימן לבוא המבול. רק ריח מדורות מליל אמש ומבוכה עדינה וראשונית של יחסי בנים בנות. תופחים איברי ואני רוצה חבר ואני מפחדת מההתבגרות.
הבנתי לפני המילים, אך בין זה ובין זה זמן תפילה. ידעתי היטב שמן המילים שיבואו לא תהיה לי זכות שיבה. התפילה עקשנית וגולמית, בלתי ניתנת ללמידה - אני מתחננת בפניך, ובפני מי ועל מה. לבסוף תפסוני המילים וריסקו את גופי לרצפה.
אח שלי מת ברגע אחד, ברגע אחד אח שלי מת. רגע אחד נישקתי את אח שלי, רגע אחר כך הוא מת. ומהו רגע, אינסוף ונצח, מהו רגע, שניות אחדות. אח שלי מת, כלומר לא ישוב, כלומר לא אראה אותו עוד. כלומר את קולו לא אשמע עוד מפיו, כלומר לא אגע בו לעולם. לעולם, כלומר אף פעם, אף פעם לתמיד, לא ארגיש אותו עוד בגופו, בגופי. כפי שהכרתי אותו לא יהיה שוב, כפי שהיה אחי. כפי שלמדתי מי הוא, כפי שלמדתי מי אני. לא אראה אותו עוד לעולם. זה אמת. אח שלי היה ונגמר.
סדר הימים השתבש, הזמן התקמט אל עצמו, כוחות הכבידה הוכפלו ורוכזו בי. כוח פנימי לא מוכר רוצה לנפץ, לרסק ולשבור, להשיב כל דבר למקור, להשיב את הזמן לאחור ואבדו המילים. געש מתפרץ בגוף, מפרק איברים. שם על רצפת המטבח, היכן שהניח אותי אחי בעדינות, תם מסע ההתבגרות, והנה אני אישה והנה אני תינוקת בעת ובעונה אחת.
ויהי ערב, ויהי בוקר – יום אחד.
להלוויה לבשתי את הג'ינס האהוב עלי. שפשפתי ברכיי חזק באדמת הקבר, מסמנת את התחינה לחסד, מסמנת את העפר ואפר, מסמנת את קטנותי מול הענק הסופי ונדרתי ללבוש אותו לנצח, אך שכחתי שאגדל. צעקו ושרו ובכו, היה חם ומטושטש, את פניי הסתרתי כשהשליכו אותו לבור ודמיינתי אותו צועק וקורא לי דרך שכבות אדמה ולבסוף מת שנית, ובאמת הפעם. לא שמעתי דבר מלבד קולות עמומים ותפילת אל מלא רחמים, השב אותי לרחמך, המצא לי תנוחה נוחה תחת כנפי השלייה. ואז חזרנו לבית, וחדרו ריק ואנשים רבים נוהרים.
ויהי ערב, ויהי בוקר – יום שני.
ברגע אחד מגלה אדם שהוא טבע ותופעות הטבע בו. אש ועשן מתמרים דרך נקבוביות עורו. גועש הדם ומתפרץ, רועדים תאים ומתחלפים, נבט בוקע שכבות רבות וצומח, אחר פריחתו קמל ומשתנה. סופות כבירות, מבול ושטפון מנקים את הררי האיברים הפנימיים, מטאורים מתנגשים. פתאום גבהתי. גם הסלע במרכז החזה, התפורר והתחלק ליבשות שונות. נבנו עליו בנייני תובנות, בנייני זיכרונות מתפרקים-מתעוותים – נישקתי אותו או לא נישקתי אותו?
תחילה הוא בא בחלום והבקרים מתנפצים כמו משקולת עלי השוקעת. ובימים יושבת מול הדלת, בודקת שכולם חוזרים בשלום. פתאום הכביש, הגוף, המצוק, פתאום הלילה, המטוס, האדמה, פתאום הכל יכול להעלים הכל, הכל יכול להעלם בכל. פתאום בכל יש מוות, פתאום אני בת מוות וכל אהוביי יום אחד יגמרו והיום הזה הולך וקרב.
התחלתי להגיד אהבה כמה שיותר מהר. התחלתי להגיד אהבה בבהילות, בתזזיתיות ובעוצמה. התחלתי להגיד אהבה לפני ש, למקרה ש, וכוחה התפשט בגופי. פתאום השעות הופכות לימים, פתאום הלילות, יום אחד מבלי שהבחנתי אינני סופרת. פתאום קרני האור, הפרחים והעיניים, פתאום הגשם, אחיזות ידיים ומילים, פתאום הכל מחייה הכל, בכל יש חיים, פתאום האור הזה האור, והאפשרות הזו להיות, פתאום קסם החיים, הנדירות הזו. ושווה לחיותם פתאום בזכות סופיותם. פתאום אחי שהלך בגופו שתל בי רחם לכל העולם.
ועדיין מתגעגעת, ועדיין רוצה חיבוק, ועדיין ממשיכה להלך במסע אובדן חסר חוקיות. ועדיין אל מול האבן שכתובה עליה שמך, אני ממשיכה לשפשף את ברכיי חזק באדמת אינותך.
רוני רוזנברג - בת 27, סטודנטית לפסיכולוגיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. איבדתי את אחי הגדול ברק למחלה נדירה לפני 15 שנים בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. האובדן של אחי שינה את אופן התבגרותי ועיצב את חווית העולם שלי. אני ממשיכה להלך במסע הזה ולעסוק בכאב וביופי של החיים ושל סופיותם דרך המילים ודרך השתיקות.
Model.Data.ShopItem : 0
8
