השבוע הבנתי שאני כבר לא מתגעגע לאחי | יותם ארונוביץ

השבוע הבנתי שאני כבר לא מתגעגע לאחי. זה קרה בהפגנה נגד הממשלה או בעד הדמוקרטיה במוצאי שבת, עת אסופה גדולה של אנשים שמתגעגעים לעבר התכנסה בכיכר הבימה. היו שם הרבה כעס וכאב, אבל היה שם גם הרבה געגוע לטוב יותר שהיה פה פעם. ״שקט הוא רפש״ זעם מעל הבמה אמיר כוכבי, שעל פי הויקיפדיה שלו הוא ראש עיריית הוד השרון, אבל ניתן גם להסיק שהוא משתייך למחנה המרכז-סמול. מסתבר שהציטוט הנ״ל מיוחס לז׳בוטינסקי, אבי תורת בית״ר וסמל בעיני כל מי שהיה בכיכר להדר הבית״רי של פעם. האירוניה התאבדה באותו הרגע בו קהל של מצביעי מרכז-שמאל ששטף את הרחבה הריע למנהיג הדגול של פעם, שהיה גם זה שאמר ״שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן״. עד כדי כך היה גדול הגעגוע באותה ההפגנה לציונות של פעם, לבוני הארץ, לאנשים כמו גדי מוזס מקיבוץ ניר עוז ודוד של אביטל מוישה מקיבוץ תל יצחק, געגוע לעבר שהיה טוב יותר.

השבוע הבנתי שאני אולי לא מתגעגע יותר לאח שלי, אבל כן מתגעגע למה שהיה. געגוע לעבר רק בגלל שהוא עבר זה קצת ילדותי, אבל מעט מאוד אנשים שאני מכיר לא חוטאים בגעגועים למה שהיה. קחו את חבר שלי אביתר, למשל. גם אם לא דיברנו על זה מפורשות, אני משוכנע שהוא לא מתגעגע לעבר. אביתר הוא טיפוס רציונלי מלא-מלא. אחד כזה שחי בהווה ובעתיד. כל יום אצלו יותר טוב מהקודם. כל שנה היא השנה הטובה ביותר שהיתה לו בחיים. אחלה  טיפוס להתייעץ איתו של שינויים מתבקשים בנתיב הקריירה, אבל לא אחד שכיף איתו במסיבות. פעם חשבתי שאני מאוד מקנא באנשים כמו אביתר, אבל היום אני כבר ממש לא בטוח.

אחי דניאל, נהרג בתאונת דרכים לפני למעלה מעשרים ושתיים שנים, ואני כבר לא מתגעגע אליו. וזה לא בגלל שאני לא טיפוס רגיש או סנטימנטלי. נהפוך הוא - השנים הפכו אותי הרבה יותר רגיש מאשר אי פעם הייתי. רק השבוע ישבתי עם בנותיי לראות את מואנה, הראשון לא השני שכולם אומרים שהוא מאכזב, ונשבע לכם ביקר לי שכבר בסצינה השנייה עמדו לי דמעות בעיניים בלי שום סיבה של ממש. אם לפני עשרים שנים התגאיתי להעיד על עצמי שאני 90% ציני ו-10% בנאדם, אז אני מתרגש לומר שבשנים האחרונות המהפך הושלם ואני 90% בנאדם ורק 10% ציני. ובכל זאת, נדמה לי שאני כבר לא מתגעגע יותר לאחי.

״הזמן עושה את שלו״ היא הקלישאה המובילה במשפחת השכול, יעידו על כך אחיי ואחיותיי. בן דוד שלי אומר, שזה שאני עושה חזק עם הגבות לא הופך משהו לנכון. גם קלישאה, רק מתוקף היותה כזו, לא הופכת להיות לא נכונה - אולי ההיפך הוא הנכון. באופן מקרי, השבוע היה יום השוויון של השכול הפרטי שלי - מספר הימים שחייתי לצידו של אחי השתווה למספר הימים שחייתי בלעדיו, וכנראה שהזמן באמת עשה את שלו כי הבנתי, שאני לא מתגעגע אליו יותר.

וזה לא שאף פעם לא התגעגעתי אליו. בשנה הראשונה לא היה יום, ובדרך כלל כמה פעמים ביום, שלא חשבתי עליו והתגעגעתי אליו. גם בכל השנים שלאחר מכן המחשבות על אחי שבו ופקדו אותי, ואיתן גם הגעגוע. לאט לאט הגעגוע התחלף בתחושת החמצה, שבתורה התחלפה במחשבות על ״מה היה אם?״, כמו המחשבות שעלו לי במוצאי שבת בכיכר הבימה. עמדתי בשולי הכיכר מוקף באנשים כמהים לשינוי, ואני רק חשבתי על אח שלי, זה שאני כבר לא מתגעגע אליו. איך פעם היה בא אליי ברגעים קשים ומזכיר לי שהוא כבר לא איתי. והיום אני בעיקר מתגעגע למה שהוא אף פעם לא יהיה, שהרי ברור שאם עדיין היה חי, היה בא איתי להפגין כל שבת. אני עומד שם בכיכר לבד, מביט בזוגות וקבוצות של אנשים והלב שלי נקרע מגעוגעים לאח שלי, שהיה צריך לעמוד כאן לידי ולצעוק במלוא גרון ״את כולם, עכשיו!״. אין מה להתגעגע לעבר - שום דבר טוב לא ייצא מזה.

השבוע הבנתי שאני כבר לא מתגעגע לאח שלי, אבל אולי בעצם לא הבנתי כלום.

יותם ארונוביץ - יליד 1979, נשוי באושר גדול ואבא לבן ושתי בנות. גר בקיבוץ תל יצחק, (אבל לא קיבוצניק במקור). איבדתי את אחי דניאל ב-2002 בזמן שירותו הצבאי ״ובעת מילוי תפקידו״ ומאז כותב פעם בשנה לזכרו או אליו או שזה בעצם אותו הדבר.