על שפת הזיכרון

ד"ר עמוס נוי

28.04.25

מה אלה הדברים האלה שבאים

מָה אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּאִים

בְּלֵילוֹת שֶׁאֵינָם לֵילוֹת

וְהֵם לֹא חֹמֶר וְלֹא רוּחַ

וְהֵם לֹא דָּבָר וְלֹא דִּבּוּר

מָה אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּאִים

לֹא בְּשֵׁנָה לֹא בְּעֵרוּת

מָה זֶה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁהֵם

גַּם מוּחָשִׁיִּים וְגַם לֹא קַיָּמִים

יֵשׁ בָּהֶם תְּמוּנוֹת וְיֵשׁ בָּהֶם עֲלִילוֹת

וְזֶה לֹא מַחְשָׁבוֹת זֶה לֹא זִכְרוֹנוֹת

זֶה לֹא דִּמְיוֹנוֹת זֶה לֹא חֲלוֹמוֹת

זֶה לֹא הֲזָיוֹת זֶה לֹא תָּכְנִיּוֹת

זֶה לֹא חֵפֶץ אֲבָל יֵשׁ בּוֹ מַגָּע

זֶה לֹא מוּצָק זֶה לֹא נוֹזֵל

זֶה נָע וְזֶה לֹא נָע

זֶה לֹא עָף זֶה לֹא זוֹחֵל

זֶה קְצָת רוֹעֵד כְּמוֹ צִפּוֹרִים פְּצוּעוֹת

שֶׁנִּלְכְּדוּ בִּשְׁלוּלִית שֶׁל זֶפֶת

אוֹ מַשֶּׁהוּ אַחֵר צְמִיגִי וְדָבִיק

זֶה לֹא בַּמִּישׁוֹר וְלֹא בַּמֶּרְחָב

זֶה גַּם בַּמִּישׁוֹר וְגַם בַּמֶּרְחָב

אוּלַי כְּמוֹ נְיָרוֹת מְקֻמָּטִים

אוּלַי הֵם קְרָעִים שֶׁל תּוֹדָעָה

אֲבָל זֶה לֹא קְרָעִים וְלֹא תּוֹדָעָה

כִּי הֵם מִתְרַחֲבִים וּמִתְכַּוְּצִים

וּמִתְמַזְּגִים וּמִתְפָּרְדִים כְּמוֹ כַּדּוּרֵי כַּסְפִּית

מֵהַמַּדְחֹם הַשָּׁבוּר שֶׁל יְמֵי הַיַּלְדוּת

וְהוֹלְכִים עָלַי כְּמוֹ נְמָלִים

אוֹ שֶׁזֶּה הֶטֵּל כְּמוֹ רוּחוֹת רְפָאִים

אוֹ צְלָלִים שֶׁמִּתְחַבְּאִים בְּתוֹךְ צְלָלִים

מָה אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּאִים

את השיר הזה, שכתבתי בחודשים הראשונים שלאחר אסון השבעה באוקטובר, פרסמתי בספר ״היינו משונים״ (שקיבץ יחד שירים שלי ושל רוני אלדד ואריאל זינדר). נדמה לי שהוא ביטא, או ניסה לבטא, את מצבי הנפשי, שאולי היה מצב כללי – של קושי מוחלט בארגון של מחשבות, תחושות, רגשות ומלים.

יצירות מילוליות - כתיבה של שירה, בדיון, או זיכרון – מבקשות תמיד לגשר בין החוויה הפרטית לשפה הכללית. הן מנסות לכונן תנועה ממה שהוא אישי, ומקורו בתוהו-ובוהו חסר סדר של זיכרון וגוף וחושים ורגשות ותמונות ומחשבות, ושרובו אינו מילולי, וגם מילותיו הן בשפת הסתרים המובנת רק לנו - אל השפה, שהיא אמצעי לתקשורת ולהבעה, ולה אוצר מלים, מטבעות לשון, מאגר ציטוטים והֶרְמֵזים משותף, כללי תחביר וכתיבה חברתיים, ומשמעויות החורגות מהעולם האישי. במובן זה הכתיבה כולה מנסה לעשות הבלתי אפשרי: הניסיון, שנידון לכישלון, לומר במילים את הבלתי ניתן להיאמר.

לא רק סוגות שירה וממואר, האישיות באופיין, אלא גם יצירות ספרותיות המתרחקות מהאישי המפורש ובודות דמויות ועלילות (ולעיתים עולמות שלמים), נבנות על גבי שברי חוויות שניתנו בְּסַד־של־מילים; מקורן של החוויות האלה ברסיסי זיכרון, אמיתי ומדומיין, שלא יכולים להתחבר לעולם לפאזל ברור, והן מעשה רקמה המוגש לאחרים מהצד הסתור והמקושקש שלו. למעשה, אני חושב שהצרימות האלה בין המסופר, הנרמז, הבדוי, והנשתק הן לא פעם מהותה של כתיבה והמפתח לאופני החוויה והמבע שלה.

אבל החוויה שעמדה בבסיסו של השיר הזה, נדמה לי, הרחיקה לכת מעבר לקושי הכללי לבטא אסון. מעבר לכאב, היתה בה תחושה של אילמות חסרת אונים,. החרדות מאילמות כזו, שלי ושל המשתתפים והמשתתפות, ליוו את סדנאות הכתיבה בבית אבי חי, שנועדו למי שחוו שכול בעצמם. האם החוויות של אובדן ואבל על אדם קרוב, שמאחדות את המשתתפים (ואת המנחים) יעמדו במרכז הסדנה? האם הן תחלפנה את הכתיבה, שתהפוך למרכיב משני, לטובת שיחה, הקשבה, ודינמיקה של שיתוף והכלה? האם נצליח יחד להתגבר על קשיי הדיבור והכתיבה המאפיינים חוויה אינטנסיבית וטראומטית כזו, ושמקורן חשש, מבוכה, בושה, פחד מ״קורבנוּת״ – ולבסס יכולת לאמון הדדי שיאפשר להתמקד באופני הכתיבה? והאם, מצד שני, נצליח לייצר כתיבה שמתרחקת מהאופי הכללי, הגנרי, הדרמטי, והלא־אישי ששפת האבל והאובדן מייצרת לא פעם בפומבי?

אני כותב את הטקסט הזה אחרי ארבע סדנאות שונות שהנחיתי. אני יכול לומר בוודאות שהטלטלות הרגשיות והתובנות החדשות שגיבשתי על השאלות האלה במהלך ההנחיה הפתיעו אותי. הן הפכו אותי ממנחה לאחד המשתתפים והמשתתפות, המחפש גם הוא דרכי ביטוי מילוליות למה שחומק ממלים. גם אני למדתי מהניסיונות המהוססים, המגששים, אבל המדויקים לעיתים עד כאב, של חברי לסדנה.

והדבר המרכזי שלמדתי הוא, שאף שקשה לכתוב אובדן ואבל וכאב, בכל זאת לזיכרון ולגעגוע יש שפה משלהם, שהיא פרטית אך מובנת, ומאפשרת ללכת על הגבול הדק בין היעדר ונוכחות ובין עבר והווה. שבכתיבה עצמה יש אולי קמצוץ של נחמה ליחיד, אבל שבשיתוף יש עוצמה של יחד.

עבורי, כאמור, זו הייתה הפתעה גדולה. תמיד חשתי וחשבתי שאבל וצער דורשים עיבוד פרטי, בדָלֶת אמות, הרחק מעיניים חקרניות או מְמַסְגְּרוֹת. היכולת לייצר טקסטים נוגעים ללב ולדון בהם באומץ בחברה שהתלקטה על בסיס חוויה משותפת וללא היכרות מוקדמת נראית לי פלא.

אלתרמן, באחד משיריו הקשים והמרים ביותר (״ערב של מנוחות״), אומר בבית הראשון:

וּפָתַחְתְּ חַלּוֹנֵךְ וְרָגַעְתְּ בּוֹ פְּלָאִים,

וְהָרוּחַ תֶּנַע עֲרִיסוֹת וּתְלוּיִים,

וְהָרוּחַ תֹּאמַר: בְּנֵי צֹאנִי וְאַיָּלַי,

וּנְעָרוֹת תְּזַמֵּרְנָה אֶת שִׁיר אַלְלַי,

וְזִמְּרוּ נְעָרוֹת: צַמּוֹתֵינוּ קְלָעִים,

וְהָעֶרֶב עָלֵינוּ יָפֶה לֶאֱלֹהִים,

וְהִנֵּה כְּמוֹ עֶרֶב חָשַׁכְנוּ,

וְהִנֵּה מְזַמְּרוֹת אֲנַחְנוּ.

רַבּוּ צַעַר וְרֹגֶז, אַךְ אַתְּ הָרוֹאָה,

כִּי נָכוֹן לָנוּ עֶרֶב מְנוּחוֹת, רַעְיָה.

זה בוודאי אינו שיר של נחמה, ואף לא שירו של מי שמצא נחמה. אבל זה שיר שבו הערב מביא חשכה לצד יופי, שאפשר לרגוע בו ״פלאים״ בחלון הפתוח, שערב המנוחות מתקיים בצער וברוגז, ושבו אפשר לזמר – אולי קינה, אולי את שִׁיר אַלְלַי, אבל גם זו שירה.

תמונה ראשית: צילום - בר גורדון