כן. נֶקסְט

הָיִיתִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ מַה בְּפִיכֶם. מַה בְּפִיכֶם?

הַאִם אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּה, בַּשָּׂפָה, מַרְפֵּא?

הַאִם שְׁמַעְתֶּם? יֵשׁ עוֹרֵב בַּיָּקָרַנְדָּה, שֶׁקּוֹרֵא.

הייתי רוצה לומר ששתילת שאלה בפתח שלושת ספרי השירה שכתבתי עד כה נעשתה במחשבה תחילה. אלא שאין זו אמת – ה'מבלי דעת' ההכרחי לכתיבה אחראי לכך ופעל בלי לשאול אותי. למען האמת, אם לדלג אל הסוף, הספרים אינם מספקים תשובה. לא תשובה אחת, אולי כמה וכמה סותרות, אולי השאלות הולכות ומתרבות. כך או כך, התהייה הבראשיתית הכרחית. במידה רבה היא מניעה את הכתיבה.

האם אנחנו סבורים שיש בשפה מרפא? זוהי שאלה המונחת בפרולוג לספרי השני, כל מה שהיא שרה מעלה עשן (מוסד ביאליק, 2021). הציטוט כאן בפתח הדברים לקוח מתוכו. פעם ביקש סטודנט לכתיבה את תשובתי, ונמצאתי מגמגמת מענה מעורפל לי עצמי, מול כיתת כותבים צעירים. נדמה לי שזו קושיה משונה מלכתחילה – האם בכוחן של מילים, תופעה תמוהה ונטולת חומר, להביא מזור לכאב הקיום? שלא לומר רפואה לכאב כל הכאבים: אובדן היקרים לנו.

על אף נטייה לחמוק ממענים מוחלטים, אחת לזמן מתעקשת תשובת מחץ על זכותה להתגלות מתוך העשן. לא מזמן שלח לי חבר לוואטסאפ שיר באנגלית. משורה ראשונה ולפני שידעתי מי המשורר, חשתי שזו תחילתו של רומן. כך גיליתי את דיאן סוס (Seuss) האמריקנית. השיר שנשלח אליי צולם מתוך ספרה החמישי, זוכה הפוליצר (Graywolf Press, 2021) Frank:Sonnets. צללתי אל שיריה. שאלות נוקבות כמו איך לא שמעתי עליה עד כה ואם תסכים שאפרסם תרגומים של שיריה לעברית, ייענו בהזדמנות אחרת. גם בשיר הפותח את ספרה זה של סוס טמונה שאלה. אולי כדאי לסור למרכז רפואי לבדיקה, היא תוהה בו. אבל – והנה שאלתה – "איך אסביר את החיפוש הזה חסר המנוחה, אחר יופי או הקלה?" המשוררת מחפשת רפואה. היא תוהה אם יימצאו לה מילים לבטא כמיהה ליפה, למקל על כאב. מותו של אביה ממחלה כשהייתה ילדה מרכזי בכתיבתה של דיאן בת ה־68. גם מותם של חברים קרובים בחייה הבוגרים השפיע עליה עמוקות. אובדן והתמודדות עם אובדן מניעים את כתיבתה.

בעיצומה של התלהבות ממשוררת כלבבי, צפיתי ביוטיוב בריאיון עם דיאן סוס, שהתקיים לפני חמש שנים (Life of a poet: Diane Seuss). במהלכו היא גולשת לגילוי לב על אודות אובדן אביה, ומביעה שמחה על האפשרות לשמר את זכרו בעזרת שפה. סביב הדקה ה־13, היא חוששת פתאום שאולי הכבירה מילים. המראיין משיב שכלל וכלל לא, הם מצחקקים. ואז היא אומרת בהומור אופייני וכלאחר יד:

Yes, there’s salvation in language. Next. כן, יש ישועה בשפה – נקסט; אפשר להמשיך.

לאחרונה הסתיים בבית אבי חי סבב שני של סדנת כתיבה למתמודדים עם אובדן ושכול, "החיים כגעגוע" שמה. הנחינו אותה המשורר עמוס נוי ואני. שאלת המרפא בשפה – כן או לא – שבה להעסיק אותי במפגשים. לא אחת, אל מול הכאב המטלטל של מי שחוו אובדן הורים, בנות ובני זוג, אחים ואחיות, בנות ובנים, נדמתה השאלה אכזרית כמעט, אכזרית במיוחד בימים אלו. בדקות האחרונות של המפגש המסכם הצלחנו פתאום לבטא יחד את עוצמת החוויה המזככת, שהתאפשרה מכתיבה בקבוצה על אובדן. המילה "נחמה" הייתה מונחת על השולחן, ברורה כעוגת שוקולד שהביאה אחת המשתתפות. שוב עלתה מתוך העשן תשובה צלולה: כן. יש בה, בשפה, מרפא. היא הרי המר־מתוק המחבר בין כולנו. בין החיים למתים. בין החיים לחיים. כן. נקסט.

תמונה ראשית: צילום - בר גורדון