דיסוננס | שלומית פישר

22.04.25

קִיטְבֶּג צְבָאִי פָּתוּחַ עַל רִצְפַּת הַחֶדֶר וּסְבִיבוֹ בְּגָדִים וּמַתָּנוֹת מֵהַמִּזְרָח.

מָה הַקֶּשֶׁר? אַתָּה כּוֹתֵב מִתַּחַת לַתְּמוּנָה שֶׁלְּךָ בִּנְקֻדַּת הַחִיּוּל: מָה הַקֶּשֶׁר אֵלַי עַכְשָׁו.

מִי יָכוֹל לַחֲשֹׁב עַל מִלְחָמוֹת בְּפַאֲתֵי נֶפָּאל, בְּרֹאשׁ הַר עֲטוּר אַחְוַת עַמִּים וַעֲנָנִים וְשַׁלְוָה.

מִי יָכוֹל לְהַאֲמִין שֶׁעוֹד יֵשׁ מִלְחָמוֹת וּגְבוּלוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא לֹא כֻּלּוֹ רַק חֹפֶשׁ, שָׁלוֹם וְאַהֲבָה.

מִתַּחַת לַמַּדִּים אַתָּה עֲדַיִן אִישׁ צָעִיר בַּטִּיּוּל הַגָּדוֹל.

הִשְׁאַרְתָּ אֶת הַתַּלְתַּלִּים וְהָעֲגִילִים

כְּדֵי שֶׁכַּמָּה יוֹתֵר מַהֵר, תּוּכַל לַחֲזֹר וּלְהַמְשִׁיךְ מֵאוֹתָהּ נְקֻדָּה.

וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה אֲנִי יוֹתֵר עַכְשָׁו,

גֵּאָה בְּךָ

אוֹ חֲרֵדָה.

שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁל חֶרְדַּת נְקִישָׁה.

אֲנִי מְגִיפָה אֶת הַתְּרִיסִים מִפַּחַד הַמְּבַשְּׂרִים

אֲבָל שִׂיחַת הַטֶּלֶפוֹן מַשִּׂיגָה אוֹתִי. מִתְקַשְּׁרִים

וּבָאִים לָקַחַת אוֹתָנוּ לְבֵית חוֹלִים בַּרְזִלַּי.

לֹא לִרְעֹד עַכְשָׁו.

לְהִשָּׁאֵר בִּשְׁלִיטָה. זֶה אֲמִתִּי. הַמִּלְחָמָה הִגִּיעָה אֵלַי.

ה' יִשְׁמְרֵהוּ מִכָּל רַע. יִשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹ וְיַגִּיעֶנּוּ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מַהֵר לְבֵית הַחוֹלִים.

זְכוּת הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכִיתִי כָּל הַחֹדֶשׁ הַזֶּה תַּעֲמֹד לוֹ וּזְכוּת כָּל מִזְמוֹרֵי הַתְּהִלִּים,

שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת כְּבָר חֹדֶשׁ, מֵאָז נִקְטַע הַהַלֵּל בָּאַזְעָקוֹת בַּשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת

מַזְכִּירָה לְעַצְמִי, מִתְּחִלַּת הַמִּלְחָמָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן מַהֲלָךְ גָּדוֹל,

שֶׁאֲנִי וְאַתָּה וְגַם הוּא חֻלְיוֹת קְטַנּוֹת בְּשַׁרְשֶׁרֶת.

מִטָּה בְּטִפּוּל נִמְרָץ. אִישׁ צָעִיר מִתְעוֹרֵר.

צָרוּד מִצִּנּוֹר הַהַנְשָׁמָה אֲבָל כְּבָר מְדַבֵּר.

אַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר.

כָּל מָה שֶׁקָּרָה כָּאן הוּא מֵעַל לְכָל סִכּוּי סָבִיר.

אֵיךְ שָׂרַדְתָּ אַחֲרֵי שֶׁכַּדּוּר קָלָאץ' שֶׁל מְחַבֵּל פִּלֵּחַ לְךָ אֶת הַצַּוָּאר?

וְשׁוּם עוֹרֵק לֹא נִקְרַע וְשׁוּם עֶצֶב לֹא נֶחְתַּךְ וְעַמּוּד הַשִּׁדְרָה לֹא נִשְׁבַּר?

זֶה הֲרֵי לֹא שֶׁאַתָּה אוֹ אֲנַחְנוּ צַדִּיקִים יוֹתֵר מֵהַשְּׁאָר,

וְרַק מֵאִתָּנוּ נֶחְסַךְ הַקֶּבֶר בָּהָר.

אִישׁ צָעִיר בְּתַלְתַּלִּים וּבִצְעָדִים כְּבֵדִים, שׁוּב יוֹצֵא לַמַּסָּע.

צַלֶּקֶת קְטַנָּה בַּצַּוָּאר, צַלֶּקֶת גְּדוֹלָה בַּכָּתֵף. הַחֻלְצָה מְכַסָּה.

בְּשֵׁם, וּבִמְקוֹם וְלַמְרוֹת,

כָּל מִי שֶׁתַּם מַסָּעָם

וּמָלְאוּ יְמֵיהֶם

וּצְחוֹקָם נָדַם

כֹּה מֻקְדָּם.

עַל רִצְפַּת הַחֶדֶר שֶׁלּוֹ נִשְׁאַר אֵפוֹד קָרוּעַ מֻכְתָּם בְּדָם,

מַזְכֶּרֶת אֵימָה.

אִישׁ צָעִיר נוֹסֵעַ אֶל עוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ מִלְחָמָה.

----------------------

אָבְדָה אִמָּא.

עֵינֶיהָ קְרוּעוֹת בְּאֵימָה,

פִּיהָ זוֹעֵק בִּדְמָמָה

וּשְׁנֵי יְלָדֶיהָ אֲדֻמֵּי הַשֵּׂעָר.

מוֹצְאָם הַיָּשָׁר

יִשְׁאַל

אֵיךְ אֶפְשָׁר.

***

שָׁב אֵיתָן מִן הַשְּׁאוֹל

וְחִכָּה שֶׁיָּשׁוּב

גַּם אָבִיו שֶׁאָהַב

שֶׁיָּדַע אַהֲבַת אֲדָמָה מְלוּחָה

וּנְשִׁיכַת עַקְרָב

וְלֹא שָׁב.

***

עֵת נִשְׁבָּה,

עֲקֵדַת בִּתּוֹ לְנֶגֶד עֵינָיו,

וְדָמָהּ הַחַם עַל יָדָיו וְרַגְלָיו.

וּבְכָל זֹאת לֹא אָבְדָה תִּקְוָתוֹ

אַךְ

לֹא שָׁב.

***

לֹא נָטְשָׁה קֶרֶן שֶׁמֶשׁ

אֶת חֶשְׁכַת בּוֹר הַשְּׁבִי

וְהֵאִירָה פְּנֵי אָב

בְּעִנּוּיֵי הַגּוּף

בְּמַאֲבָק לְהַחֲזִיק תִּקְוָה

עַד שֶׁשָּׁב

אֶל אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹתָיו.

***

כְּשֶׁשָּׁב מִן הַשְּׁבִי,

נָכוֹן לְקוֹמֵם הֲרִיסוֹת חַיָּיו

גִּלָּה תְּהוֹם

בַּמָּקוֹם בּוֹ הִשְׁאִיר

אֶת אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹתָיו.

וְדָלָה מִתּוֹכָהּ רְסִיסֵי אֹשֶׁר,

זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים שֶׁל עָבָר

לְהַמְתִּיק אֶת הַמַּר.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁהִתְיַסֵּר

אַךְ רוּחוֹ לֹא נִשְׁבַּר

אַשְׁרֵי הָאִישׁ

שֶׁבַּתַּחְתִּיּוֹת

נוֹתַר

אָב וְאָח וְאָדָם.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ

שֶׁחָזַר.

***

בְּיַעַר שׁוֹקֵדָה

לְצַד הַדֶּרֶךְ שֶׁמָּלְאָה דָּמִים

שְׂדוֹת כַּלָּנִיּוֹת מַאֲדִימִים.

שְׁנַת בַּצֹּרֶת

ובֵּין כִּתְמֵי יָרֹק וְאָדֹם מִתְגַּלָּה אֲדָמָה חֲרֵבָה,

אַךְ יֵשׁ עִנְיָן בַּאֲדָר,

שֶׁיִּתְהַפֵּךְ

וְיִתְגַּשֵּׁם –

נְשִׁיבֵם

וְיָשׁוּבוּ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה.

שלומית פישר - ירושלמית. נשואה ואמא לחמישה. מנחת קבוצות ומפתחת תכנים חינוכיים. בני הבכור, דביר, השתחרר משירות סדיר כחובש בפלחה"ן צנחנים בקיץ 22. עם פרוץ המלחמה באוקטובר 23, הוא היה בטיול במזרח בעיצומו של פסטיבל בינלאומי גדול בנפאל. תוך כמה ימים, הוא חזר לארץ והצטרף לגדוד המילואים שלו. עשרה ימים מתחילת הכניסה לקרקעית לעזה, הוא נפצע קשה מירי צלף בצווארו בשכונת בית חאנון. בדרך נס, דביר שרד את הפגיעה ללא נזקים גופניים משמעותיים לטווח הארוך. אולם לפגיעה שלו, כמו במקרי פציעה רבים נוספים יש גם ממד נפשי שקוף שכולל בין השאר אבל על אובדן חברים קרובים ותחושה חזקה של אשמת הניצול, על כך שנשאר בחיים. כחצי שנה מיום הפציעה דביר כבר יצא למסע נוסף במזרח. המסע הזה ממשיך מאז. הוא הבטיח שיחזור לארץ, כשהמלחמה תסתיים.