תפריט טעימות: לילות סדר בתרבות

 

"בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים – שולחנו של אדם מכפר עליו", מנחות (צ"ז; ע"א) מגלה לנו משהו מן המהות של שולחן סדר. בעולם שאחרי החורבן, נעשה בית המשפחה לבא כוחו של בית המקדש. אי-אפשר להגזים בכובד האחריות שמוטלת על יחידת הבסיס החברתית שהיא התא המשפחתי, על המטען הרוחני שיורד על המבנה הנדל"ני שהוא הבית. בברכות נ"ה משלימים כשדורשים: "שולחנו של אדם אשר ממנו הוא מאכיל לעניים והוא מכפר כמו המזבח".

 

שתי התפיסות מייצרות רב-ממדיות של משמעות חג הפסח. תפיסה אחת מעתיקה את המובן המטאפורי של החירות מן הריבונות אל המשפחה. המבואה השנייה מלמדת על הסעודה הרוחנית המבקשת את הקודש שבתוך החולין, שיש בה את ההזנה החברתית, את הנדיבות. האקספוזיציה שבה מציינים חירות פיתתה אליה חכמים בני כל הדורות, ולא רק. משהו במטאפורה המורכבת הזאת מזמין עיבודים ופרשנויות מכל הסוגים: בציור, בריקוד, בקולנוע. לפניכם צלחת חג תרבותית: טעימות מהיצירות הרבות שחזרו לסיפור הרווי משמעות של חג הפסח.

 

"הסעודה האחרונה", לאונרדו דה וינצ'י.

 

ככל הנראה ארוחת הפסח המפורסמת ביותר; מפורסמת עד כדי כך, שהיא זכורה לא כסדר פסח אלא כ"הסעודה האחרונה". בסוף המאה ה-15  צייר לאונרדו דה וינצ'י את הארוחה האחרונה של ישו ושליחיו על קיר מנזר סנטה דל גרציה שבמילאנו. דה וינצ'י צייר על פי הכתוב בברית החדשה, בבשורות של מתי, מרקוס ולוקאס, המתארים ארוחה ב"ראשון לחג המצות": 12 שליחים וישו אחד מתכנסים לשתות יין ולאכול מן הפסח, לפני הסוף הידוע מראש. הציור של דה וינצ'י נהפך למקור. יצירות אומנות אינספור שנוצרו מאז הגיבו לדה וינצ'י וגרסתו  לארוחה האחרונה שאכל ישו נהפכה לנקודת התייחסות. סלבדור דאלי ואנדי וורהול, הצלם הישראלי עדי נס, וגם הסופרת מארי אשלי ו"סאות' פארק" - לכולם שימשה היצירה השראה. יוצרים מכל הדורות נתנו לה פרשנות משלהם. במובנים רבים, היצירה של דה וינצ'י מקיימת את אחת המצוות החשובות ביותר של הפסח - מצוות ההגדה. אין זה משנה אם הארוחה האחרונה התקיימה או לא התקיימה בערב פסח או במועד אחר; מה שחשוב הוא הייצוג, ולא מה שקרה. החשוב הוא מה שאנחנו מספרים. די בסיפור אחד מסופר היטב, בציור אחד מצויר היטב, כדי להעמיד מסורת מפוארת של מחשבה על חירות שנחגגת רגע לפני שכוח כלשהו שב להטיל עלינו צל.

 

"סדר ראשון בירושלים", ראובן רובין, 1950

 

450 שנה אחרי ליאונרדו, שנתיים אחרי קום המדינה, הצייר ראובן רובין מעמיד באמצעות מכחולו עוד ערב פסח ירושלמי. במקום השליחים, מסובים עם ישו לשולחן דמויות המאפיינות את ירושלים של רובין: הרבנית והרב, עולים מתימן, פלמח"ניקים, וגם דיוקן עצמי שלו, נעול בסנדלים. הקומפוזיציה היא אותה הקומפוזיציה, ואולם רובין משנה את סדר היושבים. ישו ורובין יושבים משני הצדדים ככפילים, או כבבואה זה של זה, והמנהיג הרוחני במרכז השולחן הוא הרב, הלבוש על פי נוהג אשכנזי חרדי. לפנינו סדר פסח כהלכתו: צלחת הברכות על כל מרכיביה מן הביצה ועד החרוסת, יין, מצות. אנחנו עדים לפתחו של הסדר: הרב אוחז את צלחת הברכות בידו, והכול מוכן לקראת הכוס הראשונה. אין זה רק תחילתו של הסדר; זו התחלתו של סדר חדש: ראשית הערב, בירושלים המחודשת, הסעודה הראשונה המציינת חירות במדינה החדשה.

 

"שולחן סדר", דבורה מורג, 2003

 

הכול ערוך בלי רבב: המפה ישרה ומתוחה על השולחן, הסכו"ם והצלחות מונחים עליה בסדר מופתי. את הסדר המופתי הזה פורעים הקווים האנכיים לרוחב התמונה, המטשטשים את המראה השלם. "שולחן סדר" הוא אחד מסדרה של דימויים שיצרה האמנית בת הדור השני שבמרכזן שולחן ערום מיושבים, מוקף בכיסאות ריקים. מורג מצליחה לתפוס את הבית על האינטימיות שבו מבלי להעמיד שום קלסתר. מי שמישיר מבט לעדשה הוא החלל, הקונטור של המשפחה. הדיוקן אינו דיוקן אדם, אלא דיוקן של כאב. מורג מגלה לנו את "הסדר" של השולחן ואת הסדר שהשולחן מעמיד: ארוחת החג מתפשטת מן הקולות של בני המשפחה, משיחות החולין, ומתגלה כבורג במנגנון של ארגון חברתי. לא די בשמירה על החוקים; השולחן ערוך - אפשר לסמן ב-V כל אחד מן הסעיפים - אבל הסדר אינו מצליח לארגן את המהות: משפחה שאיננה היא משפחה חסרה. הטראומה הביוגרפית שזורה בלאומיות בהקשר של חג העוסק ביציאה מעבדות לחירות. ניצולי השואה הם לא מי שצלחו את המדבר והגיעו לארץ המובטחת; הם מי שייבאו אל הארץ המובטחת את האש ואת עמוד העשן, את חטא העגל ואת המדבר. מסביב לשולחן הדומם העבדות שחלפה לכאורה מרחפת בשקט אימים.

 

 

שולחן סדר, דבורה  מורג

 

 

"The Wipping Man", Matthew Lopez, 2009 

 

עם שוך קרבות מלחמת האזרחים, שב קיילב, חייל הקונפדרציה הפצוע, לאחוזה המשפחתית בריצ'מונד. זהו ליל סערה, העיירה הרוסה. במקום שעמד בו הבית נמצאות כעת רק הריסות. הוריו ברחו, וגם האחים. מאחור נותרו ג'ון וסיימון, העבדים לשעבר. "האם היינו יהודים או שרק עבדים היינו? היינו ילדיו של ישראל או רק הפראים הסובבים אתכם?", משפחתו של קיילב כפתה את דתה היהודית על "הצוות", על העבדים ועל השפחות שלה. כעת, בלילה שאחרי השחרור, ג'ון תוהה בקול רם על השנים של לפני המלחמה, ובעצם שואל על החומר שממנו עשויה הזהות. סיימון וג'ון דבקים ביהדות - עקבות של כוח שהופעל על הנפש ונספג בבשר. קיילב נמצא במשבר אמונה. רגליו מדממות, והוא כושל בהליכתו. יכול להיות שהוא יתום. "אתה אומר שוויתרת על מצוות התפילה בנקל, כמו עיתון האתמול", מברר ג'ון עם קיילב, בלילה הט"ו בניסן. המחזה על אמונה והיסטוריה שטרם תורגם לעברית מאת מתיו לופז הוא דחוס וכאוב, והוא מעורר שאלות שהמענה עליהן בגרסה העברית דחוף לא-פחות מהמענה עליהן במקור. "אברהם אבינו - זה היה אדם גדול", אמר סימון, אחרי שהוא מגלה כי לינקולן נרצח. "אבינו אברהם, שהוציא אותנו לחופשי. הנה המשה שלך, ג'ון", בעולם שאחרי המלחמה, דווקא בעולם של החופש – שם המתח גובר.

 

 

"משפחה חמה", ענת גוב

 

המחזה של ענת גוב אינו מגיע עד ליל הסדר. ליל הסדר הוא הסטרא אחרא שלו: עולם נפרד שמתרחש בממד אחר ומעצב את הכאן והעכשיו של המחזה. שבעה בני משפחה ורוח של בן משפחה זצ"ל נפגשים לארוחת שישי. חזרת, דגים, סלט ביצים, שיחות סלון, מיתולוגיה משפחתית ועקיצות מתחת לשורות וביניהן – קצת מהכול, דגימה מיניאטורית ומייצגת של החברה הישראלית. אחת מבנות המשפחה מודיעה חגיגית שהשנה היא מתכוונת לפסוח על ערב ליל הסדר המשפחתי. הארוחה המשפחתית נעשית זירת קרב, וכל אחד מבני המשפחה נעמד בפינה אחרת של הזירה וכפפות אגרוף לידיו. התא המשפחתי מתבררת כמכונה משעבדת, וערב פסח כמכשיר משמוע - הכי רחוק שיכול להיות מחגיגה של חירות. לא רק המסורת היהודית היא שנחשפת כאן על המבנה הטכני שלה, זו גם המשפחה, המבנה הכאילו-טבעי, המובן מאליו, שאנחנו חבים לו את חובתנו הראשונית. במובן מסוים, המחזה הוא טרגדיה יוונית שמדברת במונחים של המאה ה-20. אין זה צו האלים אל מול חוק המדינה, אלא האינדבדואליזם מול המבנה הסוציולוגי כפי שהוא מיוצג ביחידת הבסיס שלו: המשפחה. סיפור פסח מספר לנו על חירות כמעשה לאומי, תהליך התבגרות של קבוצה שמשילה מעל עצמה מרות אחרת, כאילו-חיצונית, ונעשית לגוף אחד – תהליך של עצמאות. אצל גוב סוף העלילה הוא לא בהכרח המשל. הנפרדות היא תמיד ממשהו שהוא חלק מאיתנו. זה דבר אחד לחשוב על עצמאות כשמה שמוותרים עליו הוא פרעה, ודבר אחר כשמי שאנחנו פוגעים בו הוא אימא.

 

"צ'חלה וחזקל", אלמוג בהר

 

יתומה מאב ומאם פוגשת ומתאהבת בגבר, גם הוא יתום מהוריו. הם מתאהבים, מתחתנים, מצפים לילד. על פניו, צדק אלוהי במובנו הישיר ביותר: יש תיקון, יש חיים חדשים. אחרי הדור שאבד יהיה דור נוסף. המתח ברומן נבנה לאט, כמעט דיסקרטית, עד הפרק האחרון: ערב ליל הסדר בביתם הירושלמי של צ'חלה וחזקל. ארוחת החג מתקיימת בפורמט של אחרית הימים: מסביב לשולחן מסובים יחד עולה ממולדביה, אחיו למחצה של חזקל, איסמעיל, ואנעאם, אימו הערבייה. מסובים איתם גם חברים יהודים וקרובת משפחתם, החכם עובדיה, אימו המבוגרת ואשתו מזל. מזל ועובדיה הם מדריכים מיטיבים, מעין הורים מחליפים של צמד הגיבורים. אפשר לחשוב על ארוחת החג הזאת כהמחזה מאוחרת, ספרותית, של "סדר ראשון בירושלים" של רובין. שוב אנחנו בירושלים, ושוב מסביב לשולחן מקבלים כיסא דמויות שונות המאפיינות לא רק את רחובות ירושלים, אלא אף את ישראל כולה. אלא שנקודת התצפית הפוכה לגמרי, והקשת הנפרשת כמניפה מגלמת עמדה פוליטית חברתית שרובין לא ידע לשער. צ'חלה וחזקל, מזל, החכם עובדיה וגם אימו שמסבה איתם לאותו השולחן הם דמויות שמגלמות גם זהויות מזרחיות שונות. אצל רובין נמצא מקום לישו, לרב החרדי, לסנדלים וגם לעולי תימן, המייצגים את כל תפוצות ספרד, ואילו שולחן הסדר שמעמיד אלמוג בהר מציג סדר חברתי אחר לגמרי. ליל הסדר מתואר כאירוע מיסטי, מסתורי, שסופים והתחלות פולשים בו זה לזה. במהלכו יתייתמו צ'חלה וחזקל בשנית, הפעם סימבולית, וגם החכם עובדיה ומזל עוזבים את העולם - יתמות שתשאיר אותם מעושרים.

 

"אחד מי יודע", מתוך "אנאפאזה", אוהד נהרין, אבי בללי ונקמת הטרקטור, 1990

 

יצירה משותפת לנהרין ולנקמת הטרקטור. כל אחד מהערוצים של היצירה הזאת הוא נקודת התייחסות עמוקה להקשר של חג הפסח. הסך של שתי היצירות גדול מסכום חלקיו. בשנת 1990 עיבדה וביצעה להקת "נקמת הטרקטור" את הפיוט המוכר מליל הסדר "אחד מי יודע". במקום הקולות המשפחתיים, שרה מקהלה. העיבוד של נקמת הטרקטור מתחיל בצלילים של כלי הקשה שנדמים כקולות המקלות והאבנים הנוקשים במחנה עבודה מאוכלס עבדים שבמצרים העתיקה. הקולות הגבריים שמצטרפים לכלי ההקשה מאיצים ככל שהספירה לאחור מתקרבת אל האחד. האיכות הרגשית מזכירה סצנה אחרת מסיפור ההגדה, כשבני ישראל בורחים למדבר, בחושך ובלי צידה, ואחריהם דולקים המצרים. על הבמה הבהירה מונחים כיסאות פשוטים בחצי גורן, עליהם יושבים רקדנים לבושים חליפות שחור-לבן, כמו בני ישיבות בתלבושת אחידה. שוב מתגלה הסדר, ארגון מהודק, דחוס, מרשים, משעבד. כשהמוזיקה מתחילה, הרקדים פוצחים במחול אקסטטי, מבהיל, אחיד וחוזר. בכל פעם שחברי להקת נקמת הטרקטור מכריזים "שבשמיים ובארץ", אחד יוצא מן השורה - הרקדן בקצה הגורן נופל באיברים כושלים לארץ. הסדר בשמו של האחד האולטימטיבי, "אני הוא ולא אחר", האלוהים המונוליטי, נשבר בגופו של האחד הארצי, האנושי, שבגופו נקנה הסדר האלוהי. המופע נפתח בקול הבוקע ממקור בלתי-נראה: "אשליית הכוח וקו דק שמפריד בין שגעון ושפיות. הפאניקה שמאחורי הצחוק ודו-קיום של עייפות ואלגנטיות", מי מדבר? אולי כך הרגישו בני ישראל למרגלות הר סיני המכוסה עננים וברקים.

 

 

"ראגרטס", עונה 3, 1993

 

פרק הסיום בעונה השלישית של אנימציית הניינטיז "ראגרטס" מתרחש בערב החג. זה סיפור שמתחיל בנטישה. הילדים הצעירים וסבא בוריס ננעלים בעליית הגג. כמו בסיפור היהודי שלנו, שבו יתום מגמגם נהיה לנסיך ולשליח האל, גם בסדרה "ראגרטס" דמויות השוליים הן הכוכבים. לאיש לא-אכפת מהמלך; ההתרחשויות המעניינות באמת קורות איפה שנמצאים הקשישים והתינוקות. כשהם יושבים כך בקומה הנסתרת שמעל שולחן הסדר, מתפקדים כמעין תודעה גבוהה של המסורת המשפחתית, סבא בוריס מתחיל במצוות והגדת לבנך. בכישרון לא-מבוטל מגולל הסב את סיפור יציאת מצרים, כששוב ושוב נפתחת הדלת בידי משלחת חיפושים תורנית, ושוב ושוב, נטרקת אחריהם וננעלת. עד סוף הערב, עד סוף הסיפור, ימצאו כבר כל בני המשפחה את דרכם אל עליית הגג החשוכה. הדמויות המוכרות מהסדרה מגלמות את התפקידים בסיפור שבתוך הסיפור: טומי הגיבור בעל הספיצ'-דפקט הוא משה, אנג'ליקה בת הדוד המרושעת היא פרעה. בגרסת "ראגרטס" אין מדבר. הסיפור של סבא בוריס נחתם ברגע המפואר של נס חציית ים סוף: אחרי שאחרון בני ישראל יוצא מן החרבה, המים סוגרים על פרעה וצבאו היורדים כאבן במצולה. סבא בוריס מפגין מיומנות בטוויית סיפורים, בלי ארץ מובטחת, בלי חטא עגל, בלי התגלות או ברית: הצלה על סף מדבר רחב ידיים, מאופק עד אופק אין צל.

 

 

"טרנספרנט", עונה 3, פרק 1

 

"מחשבות על פסח: אתה מתעורר, שתי מילים מפלחות את החזה – זה הזמן. אתה הולך לצאת לחופשי, שוב לא תהיה עבד. קום מהמיטה. אסוף את החפצים, רוץ", ככה מתחילה העונה השלישית בסדרת הדרמה "טרנספרנט" במונולוג של הדמות האהובה כל כך רבי רחל (ראקל, באמריקאית). זוהי סדרה שעוסקת בחירות בתוך התא המשפחתי. שוב יש לנו הגדלה מועצמת של הגרסה העדכנית של שאלת החופש. אחרי שברוב החלקים של המערב הניחו את כלי הנשק שקנו לקבוצות שונות אוטונומיה לאומית, אחרי שירדה האחיזה של הדת בחיים החברתיים ובחיי הנפש של הפרט, עיקר המתח בין חובה וחירות מתרחש בתוך הבית, בתוך המשפחה הגרעינית, והאפשרות של כל אחד מבני המשפחה לתת דרור לצרכיו הנפשיים גובה מחירים (הוגנים? מוצדקים?) מיתר בני המשפחה. "חיכית לנס. חיכית שהים ייקרע. מה אם הנס היה אתה?".

 

"יהלום לא-מלוטש", NETFLIX, 2019

 

הסצנה הפותחת מתרחשת באתיופיה: במכרה אבני חן אחד מהכורים נפצע ברגלו: שבר פתוח; העצם קורעת את הבשר. מתפתחת מהומה בין השומרים האחראים על הסדר ובין הכורים. לא צריך כתוביות כדי להבין את הלך הרוח הקינטי שנגמר בקאט חד. השוט הבא: ישר לקרביים של גיבור הסרט, האוורד ראטנר, סוחר תכשיטים ואבני חן מניו יורק. ראטנר שוכב חסר הכרה על מיטת בית החולים; מצלמת הקולונוסקופיה מסתובבת לו במעיים; הרופא המנתח מתאר למתמחים שלו את סדר הפעולות של הליך פולשני תקין. "יהלום לא-מלוטש" הוא סרט דחוס. הפסקול, הקצב, העלילה - הכול מתרחש על BPM של התקף חרדה. ואז, באמצע הסרט, הניחו היוצרים (האחים הקולנוענים ג'וש ובני ספדי) אתנחתא: סצנה אחת שמפרה את הפאניקה העקבית, מעין חניית ביניים. על השולחן נרות לבנים גבוהים, זמן ברכת כרפס המציינת את הפרך הכבד שעבדו ישראל במצרים. רגע אחרי מניית המכות, הווארד חומק מהשולחן לשוחח עם הפילגש וחוזר להשלים את חובת הסדר ולהתפנות למסורת חג אמיתית: צפייה משפחתית משותפת בספורט. זו הצצה לחיים שהיו יכולים להיות לגיבור אם היה משתחרר מכבלים פנימיים, מהתמכרויות להימורים, מרדיפה עצמית. אפשר לומר שב"יהלום לא-מלוטש" ערב פסח הוא בעצם סוכות, חניה זמנית ממסע מדברי מפרך. הצורר כבר הרחק מאחור, ובכל זאת, העבדות שבתוך הקרביים נוגשת.

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6