רוזה האדומה

רוזה לוקסמבורג היא אחת הפעילות וההוגות הפוליטיות החשובות בהיסטוריה, ועדיין, לא אנשים רבים מכירים אותה. "ככל שהכרתי אותה יותר, ככה התפעלתי יותר", מספר ליאור טל שדה בראיון על דמותה החד-פעמית של לוקסמבורג, על מאבקיה ועל הקשר המיוחד ללאה גולדברג

עד ששמעתי את הפרק החדש של "על החתום" על מכתביה של רוזה לוקסמבורג מהכלא, לא הכרתי את דמותה, וברגע שהכרתי – היה לי ברור שכדאי להכיר. גם ליאור טל שדה, איש החינוך, מחבר הספר "מה למעלה מה למטה" ומגיש ועורך הפודקאסט ״קולות של רוח״, ששוחח עליה ב״על החתום״, הכיר אותה  בגיל מאוחר יחסית: "אני ממקימי הישיבה החילונית של בינה. העברתי שם שיעור בהתכנסות של ערב יום כיפור, ובסופו ניגש אליי מישהו מהקהל ונתן לי במתנה את ספר המכתבים של רוזה לוקסמבורג. הוא אמר לי שזה בטח יעניין אותי. עד היום אני זוכר ששאלתי אותו, "מי זאת?". גם אני לא שמעתי עליה עד אז, וכשקראתי את הספר, הוא הדהים אותי בעוצמות האנושיות, ההומניסטיות והמיוחדות שנמצאות בו, והוא היה לי להשראה גדולה. בעקבות המפגש עם המכתבים שלה, התחלתי לחפור קצת לקרוא עוד כתבים של לוקסמבורג ולהכיר אותה לעומק, וככל שהכרתי אותה יותר, ככה התפעלתי יותר".

רוזה לוקסמבורג נולדה בפולין בשנת 1871 למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני וגדלה והתחנכה בוורשה. בגיל חמש היא הייתה מרותקת למיטה במשך שנה שלמה בשל מחלה בירך שבעקבותיה נשארה רוזה צולעת לתמיד, ולאורך חייה הבוגרים ניסתה להסתיר את הצליעה הזאת.

מגיל צעיר פרסמה לוקסמבורג האקטיביסטית הגות סוציאליסטית חריפה שתמכה במאבק הפועלים ובדמוקרטיה. פעולותיה האקטיביסטיות כמעט שלחו אותה למאסר, והיא ברחה מהמדינה, בתחילה לשוויץ, שם הייתה בין הנשים הראשונות שקיבלו תואר דוקטור בכלכלה, ומשם לגרמניה, שבה היא נישאה לבחור מקומי כדי לקבל אזרחות גרמנית ולפעול בגרמניה כפוליטיקאית.

ב-1905 היא חזרה לוורשה, נעצרה שם בעקבות פעילות קומוניסטית מחתרתית ושוחררה אחרי שחבריה שיחדו כמה קצינים. ב-1916 היא נעצרה שוב, לאחר שהתנגדה בפומבי למלחמת העולם הראשונה וניבאה שבעקבותיה יבוא "משבר שלא היה כמוהו בהיסטוריה". לאורך כל תקופת המאסר הזאת לוקסמבורג כתבה. היא כתבה מניפסטים פוליטיים שהיה צריך להבריח החוצה כי שום צנזורה לא הייתה מאשרת אותם; והיא כתבה גם מכתבים, שמשרטטים תקופה ארוכה של חיים מאחורי סורג ובריח. הרבה מהמכתבים האלו נשלחו לחברת הנפש של לוקסמבורג סופי ליבקנכט, שלוקסמבורג כינתה "סוניצ'קה", ובהם עוסק הפרק של "על החתום".

המהפכה של רוזה לוקסמבורג נגדעה עוד לפני שהגיעה לגיל 50. בשנת 1918 היא שוחררה ממאסר, אבל בשנה שלאחר מכן, היא נחטפה בברלין בידי ארגון ימני קיצוני של חיילים גרמנים משוחררים. ככל הנראה, הם ירו בראשה. זה היה ב-15 בינואר, התאריך שבו הלכה לעולמה גם לאה גולדברג, שתרגמה את מכתביה. על הקשר בין גולדברג ובין לוקסמבורג משוחח טל־שדה בפרק.

רק ארבעה ימים אחרי שנרצחה, נמצאה גופתה של לוקסמבורג, שצפה על מי נחל הזורם בפארק טירגארטן שבברלין. על שפת התעלה שבה נמצאה ניצבת עד היום אנדרטה צנועה לזכרה.

מעבר להיותה אישה מרשימה ופעילה פוליטית חשובה, למה כדאי להכיר את רוזה לוקסמבורג?

"הדבר שמרתק ברוזה הוא השילוב בין היותה אישה בעלת כוח יוצאת דופן, שנהפכת לא רק להוגה פוליטית אלא גם למנהיגה פוליטית שמוחה בכיכרות בתקופה שבה בדרך כלל נשים לא היו בפוזיציה הזאת ובין הדמות שעולה מן המכתבים, שיש בה רגישות עצומה, יכולת חיבור מדהימה לטבע ויכולת נפשית להיות מאושרת בכל מצב. אותה אישה שנאבקת בצורה חריפה נגד העוולות בעולם היא גם זאת שיודעת לחבק את העולם, לקבל את העובדה המרה שהעולם הזה כולל סבל, פרידה וגעגועים ולחיות עם זה בהשלמה אמיתית".

לוקסמבורג התנגדה למלחמת העולם הראשונה. היא גם מצאה את עצמה במעצר בשל כך. למה?

"לוקסמבורג הייתה מרקסיסטית אמיתית, שהושפעה עמוקות ממרקס, וכדי לרדת לעומק התיאוריות שלה, צריך להבין מרקסיזם. לגבי ההתנגדות למלחמה, זה פשוט יותר: היא רואה מצב שבו אי-אפשר לאתר סיבה רצינית ומוצדקת דיה למלחמה הזאת מעבר לרצון של כל מעצמה להפוך למעצמה גדולה יותר ולשוק כלכלי רחב יותר. היא מזהה שיש פה רצונות אימפריאליסטיים בשירות הקפיטליזם ושבשם הרצונות האלה פותחים במלחמה הגדולה בתולדות האנושות עד אז. היא טוענת שהמיליונים שייהרגו הם ממעמד הפועלים, שהמלחמה היא לא למענו, אלא על הגב שלו. ההתנגדות של לוקסמבורג הייתה התנגדות הומניסטית בסיסית למלחמה שאיננה נצרכת, שהיא 'מלחמת רשות' במושגים שלנו, והיא תפסה את ההחלטה לצאת למלחמה כניצול ציני של ערך הלאומיות בשירות ההון הקפיטליסטי והרצון האימפריאליסטי".

בפודקאסט אתה מדבר על הקשרים בין לאה גולדברג לרוזה לוקסמבורג. מהו שורש הקרבה ביניהן?

"חלק מהחוקרים של גולדברג טוענים שגולדברג תרגמה את מכתביה של לוקסמבורג פשוט משום שהיא הייתה צריכה את הכסף, אבל אני חושב שאפשר למצוא קשר עמוק ביניהן בגישתן לחיבור העמוק לטבע, בהומניזם שמבקש לחסוך חיים בכל מקום שבו אפשר, ולעשות הכל למען שגשוג החיים. גם אצל לאה גולדברג אני מוצא את הכפילות הזאת: מצד אחד היא נלחמת בעוולות העולם, ומצד אחר, היא עוסקת כל הזמן במציאת האור בחיים, 'כי מתוק האור וטוב לעיניים'. בסופו של דבר, בעיניי, שתי הנשים הללו הן הומניסטיות במובן העמוק של המילה; הן מעריכות באמת את החיים ומצליחות, דרך החיבור לטבע, לגעת ביופי, לחוות את החיים עד תומם; לשמוע את ההד של כל יצור ולתת לכל פרט בנוף לגעת בשורשי החיים האלה ולחדור אל הלב. שתיהן עושות את זה בכתיבה שלהן.

מלבד זאת, שתי הנשים האלה לא באמת נישאו, הקימו בית והביאו ילדים. שתיהן הלכו מן העולם באותו יום, 15 בינואר, בהפרש של הרבה שנים. אופף אותן איזה חיבור. לעובדה שלאה שאלה מרוזה את הדימוי של 'האור בשולי הענן', אני מייחס לא רק את יופיו של הדימוי, אלא גם את היכולת המשותפת שלהן לראות את האור בשולי הענן; לראות את ההשתקפות דרך 'ראי השלולית הזהוב'. הרי שלולית היא לא אגם יפה עם ברווזים; היא משהו מלוכלך, קטן, לעיתים מלא בעובש, שנוצר במקרה, ודווקא בשלולית גולדברג רואה את כל היופי, וזה בדיוק רוזה".

אמנם רוזה לא גדלה בבית עני, אבל מיקומה החברתי היה נמוך מאוד: היא הייתה אישה בעלת נכות, יהודייה וזרה (כפולנייה שפועלת בגרמניה). נדמה שהיא קיבלה כמעט את כל הקלפים הלא-נכונים, ובכל זאת הצליחה להשמיע את קולה. איך אתה מסביר את זה?

"קודם כול רוזה, או נכון יותר, ד"ר רוזה לוקסמבורג, הייתה מבריקה. אלברט איינשטיין, שהיה המרצה שלה באוניברסיטה שנה אחת, אמר שהיא אחת התלמידות הכי טובות שהיו לו אי-פעם. מלבד זאת, היו בה תעצומות נפש יוצאות דופן. אני חושב שהשילוב של ראייה אחרת של העולם, של יכולות יוצאות דופן ושל הצורך שלה להתגבר על מכשולים מגיל צעיר עיצב אותה. פעמים רבות, כשתנאי הפתיחה שלנו אינם טובים, אנחנו מובסים בידיהם, אבל יש מקרים שבהם דווקא הצורך להתמודד עם מכשולים רבים הוא זה שגורם לנו כל הזמן להיבנות, להתאמץ יותר להצליח ולפרוץ גבולות. כנראה זה חלק מהסיפור של רוזה. היה בה גם משהו אידאליסטי מאוד. היא הייתה מסורה לאידאליזם עד הסוף. היא הקדישה את חייה לדבר הזה. היא אמרה, 'אני יודעת שאני אמות על משמרתי יום אחד', ובכל זאת המשיכה. כשהיא כתבה את זה, היא לא ידעה שהיום הזה קרוב מאוד".

בעיניך, מה נותנת ההיכרות עם הכתבים שלה דווקא בתקופות של משבר?

"מה שרוזה מציעה נשמע פשוט, אבל צריך ללמוד איך לעשות אותו: לקבל את החיים על הזוועות שלהם, להבין שאין תשובה לשאלה 'לשם מה כל זה?'. במכתב אחד סופי שואלת אותה 'לשם מה כל אלה?', ורוזה עונה לה שהיא לא יודעת ושאין כנראה תשובה על זה. ככה זה. היא מזכירה מאוד את הפילוסופיה של קהלת, שמציע לחיות עם זה שהכול 'הבל הבלים׳ , ובה בעת לעשות את כל מה שאפשר לעשות כדי לשפר את מה שניתן לשיפור ולדעת לומר, זהו התפקיד שלי בעולם, ולא להתמלא ברחמים עצמיים; לקבל את זה שאלה הם החיים, ולשמוח בהם. היכולת הזאת של רוזה מגיעה עד כדי כך שהיא מצליחה לשמוע את שירת החיים מהמנגינה שיוצאת מהחול שמתחת לצעדיו של הזקיף ששומר עליה בכלא. ומה שיפה אצלה הוא שהיא לא תמימה בכלל, זאת לא רוחניות שטוחה, אלא יכולת מופלאה שהיא מנסה במכתביה ללמד את סוניה איך לרכוש אותה; איך להיות מאושרת בכל מצב. היא מסיימת חלק גדול מהמכתבים ב'היי טובה' וב'היי שמחה' וב'היי שקטה'. היא מציעה לה ללמוד להיות מצד אחד 'ענווה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם', ומצד אחר, ללכת בגב זקוף ולקבוע את גורלה.

 

 

להאזנה להסכת "על החתום" על רוזה לוקסמבורג ומכתבים מבית הסוהר לחצו כאן

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

שיר משמר (שמרי נפשך): מאיה בלזיצמן ומתן אפרת
שיר משמר (שמרי נפשך): מאיה בלזיצמן ומתן אפרת
עם ילדה קטנה על הברכיים ועם תינוק בבטן, המוזיקאית מאיה בלזיצמן ידעה שהיא צריכה לעשות הכל כדי לא להתפרק מהמלחמה. היא מצאה את עצמה חוזרת שוב ושוב ל״שיר משמר״, השיר שנולד מתוך הרצון של נתן אלתרמן להעניק לבתו תרצה אתר שריון עשוי ממילים. בפרק החדש של ״שיר תקווה״ מבצעת צ'רכי את השיר "מישהו" של יהודית רביץ, משתפת בתגובות מפתיעות שקיבלה ממאזיניה באיראן, ומתארת מחזה בלתי נשכח שראתה בהפגנה בלונדון למען משפחות החטופים.
מתוך: שיר תקווה
מוזיקה וידאו
07.03.24