שותי הנבואה

                                             הנביא יחזקאל, מיכלאנג'לו (מתוך: ויקיפדיה)

לקראת חורבנו של העולם היהודי הישן, עולמם של המקרא ונביאיו, פסקו החכמים כי לא רק ש"נסתלקה הנבואה מישראל" בתחילת ימי הבית השני, לאחר מותם של נביאי התנ"ך האחרונים, אלא גם ש"חכם עדיף מנביא". לכאורה, מימי בית שני וביתר שאת בגלות שאחריהם, השלימה היהדות המסורתית עם אובדן הנבואה. לא עוד ירמיהו או יחזקאל שנושאים את דבר האל באופן ישיר אל העם; מעתה: בית המדרש ורבני הקהילות ממלאים את תפקידם של הנביאים ומוסרים את רצון האל באופן עקיף יותר ליהודי הפשוט.

אלא שנדמה שהיהדות מעולם לא הצליחה לוותר לחלוטין על תפקידו של הנביא. סדרת ההרצאות החדשה של פרופ' משה אידל "חיפושי הנבואה מימי הביניים ועד ימינו", תעסוק באישים שראו בעצמם נביאים או שאחרים ראו בהם נביאים, על רקע תופעות שונות מימי הביניים ועד ימינו. הסדרה תשים דגש על המתחים שעוררה הטענה כי יש נביאים בהווה ותעסוק בתסיסה הרוחנית הקשורה אליהם דרך מקורות שמגדירים את הנבואה, כגון "מורה נבוכים" של הרמב"ם, מקורות שכתבו אישים שתוארו כנביאים וספרות אשכנזית מהמאה הי"ג. היא תעסוק גם בחסידות, בשבתאות ובנשים נביאות.

הנבואה הרימה את ראשה שוב ושוב לא רק בהיסטוריה היהודית בגולה, אלא גם בהיסטוריה של הציונות וביצירה העברית החדשה, שבה מופיעה הנבואה בריש גלי. כשבן גוריון, אוהב הנביאים הגדול, קרא בטקס הכרזת העצמאות את המשפט מתוך מגילת העצמאות שבו נאמר כי המדינה "תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל", הוא תיאר את ההיבט התוכני של הנבואה המקראית. הנביאים האחרונים, שהביאו את דבר האל אל העם, עסקו בתוכן חברתי ופוליטי, ולא בתוכן תיאולוגי טהור. הם הוכיחו את החברה על חטאיה וקראו ליצירת חברה צודקת ומלאת חסד וצדקה.

הציונות מתחילתה התייחסה לנבואה לא רק כאל תוכן אלא גם כאל צורה – כהתפרצות פנימית של דברים שגדולים יותר מזה שנושא אותם, כפי שתיאר זאת הנביא ירמיהו באחד הטקסטים היפים בספרו: "וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ, וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי; וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל." כלומר, הנבואה היא אש שבוערת בליבו של הנביא, שפורצת מתוכו ואין ביכולתו לעצור בה. זוהי תפיסה רומנטית מאוד, שהדובר בה הוא בבחינת כלי להעברת מסר.

התפיסה הזאת של הנבואה ככוח מתפרץ קסמה ליוצרות וליוצרים רבים בספרות העברית החדשה. הכותבים הראשונים בעברית באו ברובם מבתים דתיים, וגם כאשר פרשו מדרך המצוות, הם מצאו באנרגיה הדתית כוח שאין דומה לו בשפה החילונית, ואת הלהט הזה, שהכירו מבית אבא, הם הפנו אל השירה ואל היצירה שלהם. יותר מזה – הדורות הראשונים של הכתיבה העברית והציונית חשו את עצמם כמי שיוצרים מציאות חדשה-ישנה, כמי שמקימים מחדש את עולמם של אותם נביאים, ובדור של תהפוכות היסטוריות דרמטיות כל כך, נוצר צורך באישור מלמעלה, בתחושה שהפעילות הציונית מלווה בנבואה חיה שמאששת ומכווינה אותה בדרכה.

ויש כאן גם אינטרס של המשוררים: תפיסת היצירה כנבואה היא תפיסה רומנטית מאוד, שנותנת כוח בלתי־נדלה לכותב. ממש כפי שהומרוס פונה אל המוזות בכתיבת האיליאדה כדי לסמן את עצמו כצינור להעברת סיפור ומסרים בעלי איכות אלוהית, כך גם המשורר העברי, בהתייחסו לכתביו כנבואה, נותן למילותיו את כוחו של הנצח.

בשירה העברית המודרנית חזרה הנבואה. משוררות ומשוררים רבים נתפסו כנביאים. אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, יונה וולך ולעיתים גם חיים נחמן ביאליק, למשל, כתבו בסגנון שמושפע באופן ברור מהנבואה העברית: הם כתבו בסגנון אקפרסיוניסטי שבו התוכן קודם לאסתטיקה ושיוצר תחושה שהמילים באות אל המשורר מאלוהים, או לכל הפחות מהתת־תודעה. משוררים אחרים, כמו אלתרמן, ואפילו עמיחי, נתפסו ונתפסים עדיין בתרבות העברית כנביאים בהיבט התוכני בשל שירים שלהם שחזו אירועים או על שום שהם מנתחים ומבקרים את החברה שקוראת אותם בזמן אמת.

אחד השירים המעניינים בהקשר הזה הוא שירו האהוב של ביאליק "ים הדממה פולט סודות":

יָם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת,

וְכָל-הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שׁוֹתֵק;

וּמֵאַחֲרֵי הָרֵחַיִם

שְׁאוֹן הַנַּחַל אֵינוֹ פוֹסֵק.

שְׁחוֹר הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ כּוֹבֵשׁ,

מַרְכִּיב צֵל עַל-צֵל וְכוֹפֵל;

דּוּמָם אֶל-יָם הַמַּחֲשַׁכִּים

כּוֹכָב אַחַר כּוֹכָב נוֹפֵל.

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם,

אַרְגִּישׁ: לִבִּי עֵר וּמְדַבֵּר;

אַרְגִּישׁ: מַעְיָן טָהוֹר אֶחָד

הוֹמֶה אַט שָׁם וּמִתְגַּבֵּר.

אוֹמֵר לִבִּי לִי בַחֲשָׁאי:

"בְּנִי! חֲלוֹמוֹתֶיךָ בָאוּ;

נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ –

הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְּךָ הוּא.

עוֹד שֶׁלְּךָ קָבוּעַ אֵיתָן

וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה;

שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא

קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה."

וּבְהִשְׁתַּתֵּק כָּל-הָעוֹלָם

אֵשֵׁב אַבִּיט אֶל-כּוֹכָבִי;

לִי אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד –

הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי.

השיר הזה מציב את ביאליק ממש באמצע – בין תפיסתו את עצמו כנביא ובין תפיסתו את עצמו כמשורר לירי מודרני. מצד אחד, אין כאן אלוהים; השיר אינו מתאר חוויה נבואית במובן המקראי שלה, אפילו להפך: הוא מצהיר שהכול מגיע מתוכו ולא מבחוץ. מצד אחר, השפה שבה מתאר ביאליק את חווית השירה היא שפה נבואית מאוד – משהו עולה על גדותיו בתוכו, הלב שלו מדבר אליו. כביכול, אין למשורר שליטה על מילותיו ועל הצורך שלו לשורר. ממש כמו הנביא, ביאליק מתאר כיצד העולם הפנימי שלו, העולם שבלבבו, מדבר מתוכו, והוא, המשורר, אינו אלא צינור. זהו מהפך מרגש ומעניין: בנבואה של ביאליק הלב הוא האל שאת דברו צריך להביא, שאת נבואתו אי-אפשר לכבוש.

בספרו "הכוזרי" טוען רבי יהודה הלוי כי הנבואה העברית תלויה בארץ ישראל: "כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה". אומנם, העם היהודי ויצירתו לאורך שנות הגולה מעולם לא ויתרו לחלוטין על הרצון ועל הצורך בנביאים, אך נדמה שאכן, מרגע שהיצירה העברית שבה להיכתב ברובה בארץ ישראל, חזרה הנבואה לקדמת הבמה. אומנם, בניגוד לנבואה המקראית, היא נתפסת לרוב כאירוע לא-אורתודוקסי, והמשורר־נביא אינו תחליף תיאולוגי לאיש הדת, אך נדמה שדווקא בכך ניכרת התפתחותה של הנבואה העברית.

הנביאים של פעם, חלקם לפחות, היו נתפסים היום ככל הנראה כמשוגעים. כבר בימי הנביאים המקראיים היו שראו בהם משוגעים, כפי שמתאר הושע: "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ". מאז שהתחילה השירה העברית החדשה, נראה שיש סוג חדש של נביאים בציון: המשוררים, שמשתמשים בתוכן ובצורה הנבואיים לטובת יצירה עברית חדשה.