מפתח הלב

                                                             האמן ההולנדי יאן סטיין, "משה מכה בסלע", המאה ה-17

גן נעול

לזר

מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת

לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?

וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע

וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.

גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ.

גַּן נָעוּל – אָדָם.

הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע

עַד זוֹב דָּם?

רחל בלובשטיין, אדר, תרפ"ח

פרשת חוקת. בתחילת הפרשה מתרחש אחד הסיפורים המינוריים אך הדרמטיים ביותר בספר במדבר: סיפור ההכאה על הסלע. בני ישראל נמצאים במדבר בלי מים, והם פונים למשה ולאהרן בתלונה כוללת: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". משה ואהרן נסוגים מהעם הזועם ופונים אל האל, וזה מציע למשה פתרון ניסי: "קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע". ואולם, כידוע, במקום להוציא מים מהסלע באמצעות דיבור, משה, אולי מחוסר אמון, אולי מפחד מהעם, מכה בו: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם". הפעולה הושגה, העם הרווה את צימאונו, אבל משה ואהרון קיבלו עונש קשה מנשוא: שניהם לא יזכו להיכנס לארץ ישראל: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר, כ).

את הטרגדיה הנוראה הזאת, שהסתיימה בעלייתו של משה להר נבו כדי להביט בארץ שאליה לא ייכנס, הכירה רחל המשוררת מקרוב. דמותו של משה העומד מנגד ליוותה את שיריה ואת חווית החיים שלה. רחל, שהחלה את חייה בארץ כחלוצה בחוות העלמות בכנרת ולאחר מכן כחברת קיבוץ בדגניה, חלתה בשחפת, הורחקה מהקיבוץ, ואת שנות חייה האחרונות העבירה בריחוק כואב מחבריה ומהכנרת האהובה שלה. המרחק הזה, וכן כאבי אהבותיה הנכזבות, גרמו לה להזדהות עם דמותו של משה, שנאלץ לצפות מרחוק בחלומו מבלי לגעת בו: "בְּכָל צִפִּיָּה / יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ", היא אומרת, אך "צוּר הַגְּזֵרָה: / רְחוֹקִים לָעַד". הקרבה של רחל לדמותו הטראגית של משה מתחילה כבר בשלב הראשון של המפלה הנוראה שלו, בסיפור מי מריבה שבפרשה שלנו.

"גן נעול", אחד השירים המוכרים, המרגשים והאהובים ביותר של רחל, חוזר לרגע ההכאה על הסלע. השיר מוקדש "לזר". הקדשה זו מזמנת פרשנות כפולה לשיר כולו. לכאורה, ההקדשה "לזר" מעידה על כך שזהו שיר אוניברסלי שמבכה את הניכור שקיים בין בני האדם, את הזרות. ואולם, על פי הפרשנות הנפוצה שלו, לא מדובר בנמען כללי, אלא במי שלימים נהיה לנשיא המדינה זלמן שז"ר, שבתקופה שבה הוא ורחל הכירו נקרא זלמן רובשוב (ז"ר).

הקשר בין זלמן לרחל החל כשפגש בה בביקורו בארץ בשנת 1911 ונמשך שנים רבות, עד לשנותיה האחרונות, שבמהלכן פרסם את שיריה בעיתון "דבר" שאותו ערך. קשרם הקרוב נמשך עמוק לתוך מחלתה הקשה. כשהחליטה בשלב מסוים להפסיק לכתוב שירים, היא סיפרה לחברתה באחד ממכתביה על ביקוריו של שז"ר: 

"זלמן סר אלי כפעם בפעם להציק לי בעניין 'חומר' ל'מוסף'. בכל פעם אני, כמו שנקל לך לשער לעצמך, נשבעת לו בכל הקדוש לי בעולם הזה שאינני כותבת עוד שירים. הוא מקשיב לדברי באורך־רוח מפליא וקורץ עין בערמומיות [...] לבסוף אני מרשה לו לדפדף במחברתי ויש אשר הוא שולה משם איזה דג קטן..." (מתוך ארכיון המדינה).

הם היו חברי נפש, ואולי אף יותר מכך. ייתכן כי בין רחל המשוררת ובין זלמן שז"ר היו יחסים רומנטיים, אך אם היו כאלה, אהבתם לא יכלה להתממש כיוון ששז"ר היה נשוי לרחל כצנלסון. שני שירים של רחל מעידים על האפשרות שאכן הייתה זו אהבה נכזבת: שירה "פגישה, חצי פגישה", והשיר שלפנינו: "גן נעול". בשיר "פגישה, חצי פגישה" מתואר מפגש רגעי וסתמי לכאורה עם אדם שבעבר היה קרוב מאוד. המפגש מציף מחדש את כל הרגשות המודחקים, והמשוררת נכנעת להם ונשטפת במים הסואנים של האהבה האבודה:

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

(רחל בלובשטיין, תל-אביב, 13.4.25)

אומנם לא הופיעה בשיר הקדשה, אך נראה כי שז"ר הגיב אליו בשירו "הקול" ("וְאֹשֶׁר עַז פִּתְאוֹם הֵצִיף הַכֹּל נִחֵם”), ולכן ישנה הנחה שהשיר מדבר עליו. "פגישה, חצי פגישה" הוא שיר חד-צדדי. ברור לנו מה עורר המפגש במשוררת, אך אין לנו אף לא רמז אחד למתחולל בנפשו של אותו אדם שאיתו החליפה בסך הכול כמה "קטעי ניבים סתומים". בשיר "גן נעול", לעומת זאת, חוסר ההדדיות הוא הנושא. כאן המשוררת לא מסוגלת להכיל את הזרות של הצד האחר. היא מתדפקת על שערי ליבו של האדם שעומד מולה, אך הוא "גן נעול", חסום וחתום בפניה.

מצד אחד, קשה שלא לראות בשיר הזה שיר אהבה כאוב. ההקדשה, וכן הרמיזה לשיר השירים - "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" - מציבים אותו בתוך מסגרת של סיפור אהבה טרגי. אלא שמבעד לסיפור האישי נגלית כאן אמירה אוניברסלית: "גן נעול - אדם". הכאב הוא כאב של ניכור עמוק, של אי-קבלת מענה אמיתי לשליחת יד, הכאב שבאי־יצירת קשר עין. המשוררת עומדת מול אדם, מנסה לחדור פנימה לליבו, למפגש עימו, אך הוא עומד מולה חסום, והיא לא מצליחה להגיע למים החיים של המפגש.

בתסכולה תוהה המשוררת אם לוותר וללכת, או להתעקש ולהכות בסלע "עד זוב דם". מהניסיון של משה, ההכאה בסלע יכולה לעבוד, אך עלול להיות לה מחיר קשה מנשוא. ההכאה היא "עד זוב דם". האם "עד זוב דם" פירושו שהמחיר של ההתעקשות להיכנס לליבו של האחר, של הניסיון ליצור מפגש בכל הכוח, הוא פציעתה של המשוררת, או שמא הדם שיזוב אינו הדם שלה? אולי האדם שאליו פונה המשוררת הוא הסלע, והמים שיצאו ממנו בשל ההכאה בו תהיה עד זוב דמו, עד שהסלע יישבר וייפצע. כך או כך, המשוררת מעמידה את האהבה, או את הקיום החברתי של האדם באשר הוא אדם, בפני ברירה נוראה: לוותר על קשר קרוב כיוון שהאדם הוא גן נעול, או להילחם בכל הכוח ולבקש קרבה, במחיר של כאב ופגיעה אפשרית.