ספריות מבפנים

ספר תולדות אדם

מבחינתו של אודי הרשלר, הספרייה שלו היא אוטוביוגרפית. על המדפים נמצא סיפור חייו: ספרי גמרא וחסידות, ספרי הגות והיסטוריה יהודית, ספרי פרוזה ואמנות עכשווית ועוד. כשמבקשים לשאול ממנו ספר, קשה לו לסרב, אבל הוא לא שואל מאחרים: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"

                                                                          אודי הרשלר (צילומים: ניקולאי בוסיגין)

אודי הרשלר הוא בוגר החברה החרדית. הוא פובליציסט ומרצה לפילוסופיה, לקולנוע ולמחשבת ישראל, נולד ב-1979 בבני ברק וגדל והתחנך במוסדות חרדיים. בבגרותו למד בישיבת פוניבז' וכיום מתגורר בירושלים ועוסק בהוראה ובכתיבה. בשנים האחרונות פרסם סדרת ספרים העוסקים בחגי ישראל ובסוגיות תיאולוגיות שונות. מלבד זאת, הוא מפרסם מאמרים בקביעות באתר שלו www.tevuna.com.

"בתוך הכאוס הזה יש סדר", הוא אומר כשאנחנו עומדים מול הספרייה, "הארון הזה הוא אוטוביוגרפי מאוד; יש בו שכבות של ידע בתחומי עניין שהלכו והצטברו בחיי. זו תמונת מראה טובה מאוד של סיפור חיי בהרבה מובנים". הוא עובר בין המדפים: יש שם ספרי גמרא ("אהבת נצח" שלו) וספרי פרשנות שלה; ספרי יהדות ימי-ביניימית; כתבי הרב משה שפירא, שהיה דמות משמעותית בחייו כתלמיד ישיבה; ספרי הגות יהודית ותיקה וחדשה, על גווניה הרבים; ספרי פילון האלכסנדרוני והיסטוריה חדשה יותר; ספרים רבים מאוד על הקבלה, השבתאות והחסידות; ספרי פרוזה, שירה ואמנות עברית; ספרי פילוסופיה; ספרות חב"ד, כולל  הזרמים האוונגרדיים; ועוד ספרים רבים.   

בארון הספרים המרשים נמצאים גם שלושת ספרי ההגות שחיבר. "מבחינתי", אומר הרשלר, "בעובדה שאני בוחר להציג אותם כאן, בארון הספרים הזה, ישנה אמירה אישית. אני מכיר בעובדה שההגות שלי לא מתחוללת בחלל ריק; היא מתכתבת באופן עמוק עם רבים מהספרים המצויים כאן בארון, והיא בעיניי פיסה נוספת בתוך הפסיפס ההגותי העצום הזה של אלפי שנות מחשבה יהודית. ישנה כאן אמירה שגם לי ישנה זכות, אולי אפילו חובה, למצוא את מקומי, את חלקי, את הקול הרעיוני המסוים והייחודי שלי בתוך כל הדבר הגדול הזה".

ספר תולדות אדם

למה יש לך ספרייה גדולה?

"זה כמו לשאול אותי למה אני אוהב מישהו או משהו. מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוסף ספרים. בהבלחות של ביקוריי בתל אביב כנער, רכשתי לא מעט ספרים שעוד הולכים איתי. ספר מבחינתי מבטא משהו מעבר לתוכן ולטקסט שמופיע בו; הוא הדרך להפוך את הקשר שלך למשהו לדבר-מה מוחשי וממשי יותר. זה הריח, הארומה. אני מרגיש שאם לא תהיה לי הספרייה הזאת, אני קצת ערום, קצת לא אני.

מבחינתי, יש פה הנכחה מסוימת שלי את עצמי בתוך המרחב. אני מביא את עצמי ואת התשוקות שלי אל החלל. הפעם הראשונה שמופיעה במקרא המילה "ספר" היא בהקשר של ביוגרפיה: 'זה ספר תולדות אדם'. תולדות אדם הם ספר. יש הרבה פרטי אספנות שנמצאים כאן, וחשוב לי לדעת שהם כאן. ספרים הם קשר בין הספיריטואלי והמופשט למוחשי. אני כמעט נוטה לומר שיש באהבת הספרים אלמנט ארוטי מסוים.

כשהחזירו לי ספר שהשאלתי, ממש הרגשתי שהוחזר לי איבר, שמשהו נגאל, שמשהו חזר למקום שלו. זה חלק ממני. המגע והשיח שלי עם הוגים שהם חלק מחיי עובר דרך הספרים שלהם. כששיפצתי את הספרייה שלי, כתבתי עליה שיר: לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶׁנָּתְנָה לוֹ סִפְרִיָּתוֹ / וּתְכוּלָתָהּ הָעֲשִׁירָה // לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ סְפָרָיו / שַׂרְעַפָּיו / וְרַחֲשֵׁי הָגוּתוֹ // לְכָל אִישׁ שֵׁם / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ אוֹתִיּוֹתָיו / וְנִיחוֹחוֹת הַדַּפִּים / וְאַרוֹמַת הַמַּדָּפִים / הָעֲמוּסִים לַעֲיֵפָה // חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא / בְּצֶלֶם / בְּסֵפֶר / סִפּוּר / וְסֵפֶר".

 

כמעט על כל מדף בספרייה של הרשלר נמצאים ספרים עתיקים. רבים מתחילת המאה ה-20, מקצתם מסוף המאה ה-19, מאירופה, מישראל ומארצות הברית. בין אלה נמצאים הספר הראשון של מאיר בלבן על תולדות התנועה הפרנקיסטית משנת 1934; ספר על תולדות החסידות משנת 1930; מחזה על חייו של שבתי צבי משנת 1932; וכל כתבי היינה משנות ה-40.

ספר לנו על ספרים שעברו גלגול מעניין בדרך למדף שלך.

"יש כאן למשל את הספר 'צלם בהיכל' של אפרים דיינארד בהוצאה משנת 1926. את הספר הזה הוא כתב בשלוש שפות - עברית יידיש ואנגלית - ובו הוא טען שיש קשר בלתי-כשר בין הנצרות ובין הציונות, ומי שמוביל את הקשר הזה הוא החוקר יוסף קלויזנר מהאוניברסיטה העברית.

הרשלר מקריא: 'הספר יספר לדור לזכרון עולם דבר התועבה הנוראה כי קמו בישראל שני עובדי הבעל, ד"ר יוסף קלויזנר בירושלים וד"ר סטפן וייס בניוארק, להסית את ישראל לעבוד אלוהים אחרים לטובת בניין ציון...'. הוא טוען שהתנועה הציונית יצרה ברית מתועבת עם האוונגליסטים על מנת לגייס אותם ככוח פיננסי לטובת חזרת העם היהודי לארצו, ולכן הם 'משומדים בלי טבילה'. זהו ספר שמגיע כתגובה לספר של קלויזנר 'ישו הנוצרי', שיש לי במהדורה משנת תרצ"ג (מהדורה רביעית), שבו, לדברי דיינארד, קלויזנר עושה סובלימציה לנצרות כדי לתת לגיטימציה לתמיכתם בתנועה הציונית".

ספר תולדות אדם

יש לי כאן אוסף של ספרים בלתי-ידועים בכלל של אדם שקרא לעצמו משה סמבטיון, שכתב בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 והיה גאון ומטורף כאחד. יש לו שם למשל ספר שנקרא "שפינוזה גנב ספרותי", שבו הוא טוען ששפינוזה גנב את הכול מהקבלה ומאחרים; הספר האוטוביוגרפי "חיי סמבטיון", ששם לדבריו יתואר על חיים של "סופר צעיר שנפתל נפתולי אלוהים עם אלוהים, שרה את השטן, התאבק עם אדם וחווה, התלבט עם ישראל ואדום ולחם בנפשו"; וספר אחר שעיסוקו המרכזי הוא חירוף וגידוף של כל חכמי ישראל, ממשה רבנו, דרך שפינוזה וביאליק ועד למשה סמבטיון עצמו שאותו הוא כמובן משבח".

לסיום, הרשלר שולף מהמדף שלושה כרכים כבדים של פירושו המונומנטלי של ד"ר יהודה קויפמן (או אבן שמואל) ל"מורה נבוכים" של הרמב"ם. "הסיפור על שלושת הספרים הללו יישמע לך בדיוני, אבל הוא סיפור שקרה. שלושת החלקים האלה היו בלתי-מצויים עד לפני כמה שנים טובות, עד שיצאו לאור מחדש במוסד הרב קוק. אני השתוקקתי ליצירה הזאת. היא הייתה בלתי-מצויה, והייתי מוכן לשלם עליה הרבה מאוד כסף. אני מדבר איתך על לפני 17-16שנה. התגוררתי אז בתל אביב, קרוב מאוד לכיכר דיזינגוף, שבה התקיים פעמיים בשבוע שוק העתיקות, שהיו בו גם ספרי יד שנייה. ביום חמישי אחד בלילה, אני חולם שאני הולך ברחוב חשוך עם תאורה מעומעמת באמצע הלילה. אין נפש חיה, ואדם זקן הולך ומתקרב לכיווני. הוא ניגש אליי ונותן לי שלושה ספרים. הספרים הם פירוש יהודה קויפמן למורה נבוכים. אקיץ, והינה חלום. למוחרת, כדרכי, אני שם פעמיי לשוק העתיקות של יום שישי. בכניסה לשוק עומד כתמיד דוכן הספרים. בזווית העין אני רואה שמונחים על הדוכן שלושה ספרים של מורה נבוכים לרמב"ם בפירושו של קויפמן. אני מתחיל לרעוד, אבל הרגע שבו באמת פורחת נשמתי הוא הרגע שבו אני פותח את הספרים, ובספר הראשון כתוב כך: "ליעקב כהן (משורר ישראלי שהיה פעמיים חתן פרס ישראל), שזכה לעלות למקום בו נפגשו שירה וחקירה, בברכה, חבר יהודה, ניסן תרצ"א, תל אביב, ארץ ישראל". הספר הזה יצא בניסן תרצ"א, כלומר, הוא הוציא את הספר והקדיש לו אותו מייד. בחלק השני, שלוש שנים לאחר מכן, תרצ"ח, הקדשה שנייה: "ליעקב כהן, יהודה אבן שמואל, ניסן תרצ"ח". מה שאני אוהב בסיפור הזה הוא שהוא סיפור פנטזיה שעוסק בספר פילוסופיה; זה ספר על רמב"ם, שהיה רציונליסט, וזה משהו שמשותף לספרים כאן – הם ספרים פילוסופיים, אבל יש בהם ניצוץ של פנטזיה. יש בהם תשוקה ואהבה, פגישה של שירה וחקירה".

מהו הספר שקראת הכי הרבה פעמים?

"יש כאן מדף שלם שמוקדש לכל פרשנות אפשרית לספר בראשית, ובייחוד לפרשת בראשית, שעליה בלבד העברתי מאות שיעורים לאורך כמעט 11 שנים. מעליו יש מדף דומה על ספר איוב, שגם אותו לימדתי. קראתי את החטא ועונשו של דוסטויבסקי הרבה פעמים; יש מאמר של הרב סולובייצ'יק שנקרא "וביקשתם משם", שטלטל אותי מבחינה רעיונית תיאולוגית, עד כדי כך, שהייתה תקופה שהייתי מדפיס אותו ומחלק לחברים. בכלל, אני חוזר הרבה לכתבים של הרב סולובייצ'יק; גם לספרים של אברהם יהושע השל ולספר "שבתי צבי" של גרשום שולם.

על איזה ספר היית ממליץ?

"אני מחובר מאוד לשלמה מימון. החיבור החשוב שהוא התחיל לעבוד עליו היה פירוש שלו למורה נבוכים. הוא הוציא בשנת תקנ"א, 1791, את החלק הראשון של החיבור שלו 'גבעת המורה' על מורה נבוכים. העותק שאצלי הוא עותק עם הקדשה אישית של שלמה מימון לאחיו: 'מתנה לאחיו מורנו הרב יוסף, מאת המחבר בגבעת המורה שלמה בן אבי מורנו הרב שלמה יהושע'. הייתי ממליץ מאוד מאוד לקרוא את האוטוביוגרפיה שלו 'חיי שלמה מימון'. זה לא משנה אם אתה דתי או לא דתי, מזדהה או לא; יש משהו בהתמודדות שהוא מציע שהיא חסרת תקדים. הוא כותב בצורה פתוחה, כנה ואמיתית, ויש גם אלמנט וידויי בספר. מימון נותן תמונה טובה מאוד על תקופה חשובה מאוד, מכוננת, שאני קורא לה ערש המיתוס הציוני, שמתחילה בקבלת האר"י, עוברת דרך השבתאות והחסידות ולבסוף מגיעה לציונות, ומימון עומד על הציר הזה. אני ממליץ לקרוא אותו בצורה נקייה. הוא כותב מעמדה ביקורתית ומסויגת מאוד, אבל גם מלאה באהבה, בתשוקה ובגעגוע למקום שממנו הוא בא".

איך אתה מחליט איזה ספר לרכוש ולשמור?

"אני זוכר את השנים הראשונות אחרי שעזבתי את העולם החרדי, כשהייתי עושה את צעדיי לשבוע הספר: זה היה ממש כמו שיכור שהביאו אותו לבית מרזח. לא היה לי כסף אז, ובכל זאת הייתי קונה ספרים. עד שבסוף החודש לא היה לי מספיק כסף לשכירות. היום, כדי שאקנה ספר חדש, הוא צריך להיות משהו מיוחד או נדיר. הספרים של המחקר החדש פחות מעניינים אותי, ואני גם עוסק בלפרסם ספרים שלי.

כדי שספר יצא מהבית שלי, צריך תנועה בנפש. קשה לי מאוד להוציא ספרים. אני נראה אדם אקלקטי, אבל בסופו של דבר, הספרות אצלי היא די נישתית; היא נישתית במובן הרחב של המילה; אני אוהב כל מה שקשור למחשבה, אבל אני כן בררן. אם ספר נמצא פה, הרי שהוא אורגן בזהות שלי, שכמה שהיא מורכבת או מסוכסכת, יש בה אלמנט הוליסטי, והספרייה היא השיקוף הדי־אותנטי של המכלול הזה".

אתה משאיל ספרים? שואל ספרים?

"קשה לי להגיד לא. כשאדם צריך ספר מסוים, לא-תמיד יש לו דרך לקנות אותו. אבל הספרייה הזאת הייתה אמורה להיות הרבה יותר עשירה אילו לא הייתי משאיל, כי מבחינתי להשאיל זה פשוט לתת כל עוד לא מוכח אחרת. הרבה מהספרים שהייתי שמח שיהיו פה לא נמצאים כאן. לדעתי, להשאיל ספר זה כמו להשאיל יצירת אמנות. זה לא משהו שעושים.

אני לא שואל ספרים מאנשים. מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. אם אני רוצה ספר, אני אקנה אותו. אני מאמין מאוד בקשר של הרכישה. כשאתה קונה ספר ומביא אותו אליך, הוא הופך להיות חלק מהזהות שלך, חלק מהחלל של ההוויה שלך".

ספר תולדות אדם

איזה טיפ תיתן לאגרנים מתחילים?

"קודם כול, לא לחטוף מכל הבא ליד. לזהות את הנישה שלך, לשרטט אותה, להבין מה קרוב לליבך, ללמוד לפני ולעשות פנקס של שמות שאתה רוצה למצוא. החיפוש אחרי הספר הוא מבחינתי חלק מהסיפור - לחפש משהו אבוד ולמצוא אותו.

"יש הרבה מאוד הזדמנויות: את אותו הספר אפשר למצוא במקומות ובמחירים שונים. אני ממליץ לכתוב לעצמך שמות של מחברים ושל ספרים, של מקומות שבהם ניתן למצוא ספרים ושל אספנים אחרים. אני  ממליץ מאוד לפתח את האהבה הזאת. היא נהיית קצת אנכרוניסטית, ובעידן הבינה המלאכותית, אני חושב שאם אנחנו מחפשים דעת וחוכמה אותנטיות יותר – הספרים הם המקום לברוח אליו".

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
מה גורם לחקלאי מהעוטף להישאר בחווה ולישון על המתבן כשמסביב מתנהלים קרבות בלתי פוסקים? בפרק הראשון של ״אדם אדמה״ ירדו שלומי שבן והדיי עפאים לחבל הבשור, לביקור בחוות הבודדים היפהפייה של אייל ואיתמר גלעד, אב ובן שמגדלים כבשים בעוטף כבר 40 שנה, וממשיכים לדאוג לכל כבש וכבש גם בימי המלחמה.
עם: הדיי עפאים, שלומי שבן
מתוך: אדם אדמה
מיוחדים וידאו
10.06.24