פרה, צייר:וסילי קנדינסקי (ויקיפדיה)
לא זכיתי באור מן ההפקר / חיים נחמן ביאליק
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן־הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא־בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר־עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל־עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת־הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
פרשת צו. ספר ויקרא ממשיך בפירוט דיני הקורבנות, ובהם מופיעים שני איסורים: איסור אכילת החֵלב (חלקים שומניים מסוימים של הבשר): "כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ"; ואיסור אכילת הדם: "וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ". שני האיסורים נחשבים לחמורים במיוחד, והעונש על הפרתם הוא מוות. האיסור על אכילת הדם מקבל את טעמו בתורה עצמה, בספר דברים, שם נכתב: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ". כלומר, הדם נחשב לנפש החיה, ולכן אסור לאכילה. האיסור על החלב, לעומת זאת, לא מנומק בתורה, והמפרשים הציעו מגוון סיבות לאיסור אכילתו, החל בקדושתו וכלה בטענות שהוא מזיק לגופו או לנפשו של האדם האוכל אותו.
השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" משתמש בחלב ובדם כדימוי ששופך אור על השיר כולו. כבר בכותרת נפתח השיר בהצהרת עצמאות על דרך השלילה. ביאליק מכריז כי האור שהוא מעניק לעולם, בצורת השירה שלו, לא התקבל לידיו מן ההפקר, לא בא לו בירושה, לא נגנב על ידו ולא התקבל בהשאלה. הכרזת העצמאות הזאת מופנית לכמה חזיתות: אל מול הטענה שהשירה שלו היא תוצר של מקריות וזכות, הוא מצהיר: "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן־הַהֶפְקֵר". כלומר, יש כאן יצירה אקטיבית ומאומצת; אל מול הבית שבו גדל והיהדות שבתוכה צמח, הוא מכריז: "אַף לֹא־בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי". זוהי הצהרתו של דתל"ש שטוען שהיצירה שלו היא חדשה ואינה עוד חוליה בשרשרת האינסופית של הירושה היהודית, וגם הצהרתו של ילד נטוש שלימד את עצמו ולא זכה לשום פריבילגיה. ואל מול עולם השירה הוא טוען: "לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו". זוהי הצהרתו של המשורר שהאמנות שלו מקורית; היא לא נגנבה או הושאלה משום יוצר אחר: "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא".
הבחירה של ביאליק לתאר את שירתו כאור מתאימה לשירים רבים שלו, שבהם הוא נמשך אל הזוהר ואל האור בצורותיו השונות, ואולם, יש בה גם סתירה פנימית. אם יש משהו אחד שהוא אכן הפקר מוחלט, הוא האור. השמש מאירה על כולם, ללא תלות במעמד, בתמורה או ביכולת כלכלית, ולכן, כל בני האדם, והטבע כולו, זוכים לאור מן ההפקר; אלא שבהמשך השיר מובן כי האור שעליו מדבר ביאליק הוא לא האור הטבעי, אלא האור שנוצר על ידי מאמץ אנושי: האש. ביאליק מתאר את האור כניצוץ שנוצר בחדרו של הנפח, כלומר, מתוך מאמץ ויצירה אנושיים.
תפיסת האור הזאת מזכירה את פרומתאוס, הדמות המיתית שגנבה את האש מן האלים ונתנה אותה לבני האדם. הבסיס של המיתוס הפרומתאי הוא ההבנה שהאש היא כוח חזק ואלוהי, כיוון שהיא מאפשרת יצירה. תפיסת האור הזאת מעידה על תפיסת השירה של ביאליק: זוהי יצירה אנושית ששווה ליצירה האלוהית, והיא מתאפשרת רק באמצעות עבודה מאומצת.
לאחר שהמשורר חצב את האור, הוא שוב בחזקת הפקר: כל הקוראים של ביאליק זוכים לאור ששיריו מעניקים להם - חינם. בדומה לשיר המאוחר יותר של אורי צבי גרינברג, "עם אלי הנפח", שבו עוצבה יצירת השיר כמעשה נפחות, כלומר, כיצירה שנוצרת מתוך כאב רב, מתאר ביאליק את היצירה כתהליך שיש בו מן העינוי: "וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת / כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר־עֻזִּי, / זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל־עֵינִי, / וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי". הצרות הגדולות מפוצצות את ליבו של האמן, והניצוצות שנוצרים מן הפיצוץ ניתזים אל העין וממנה, כדמעה, נוחתים על הדף ונהפכים לחרוז בשיר. הכאב שהמשורר חווה מותמר לשיר מחורז ויפה, ממש כמו השיר שלפנינו, והקוראים מעלעלים בו, מקבלים ממנו משהו ושוכחים אותו.
הפער הזה, בין כאבו של היוצר ובין שוויון הנפש היחסי של הקוראים, הוא פער שמשוררות ומשוררים רבים עמדו עליו. אחת מהם היא רחל בלובשטיין, בשירה "ספר שירי":
צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.
(רחל בלובשטיין, ספר שירי, 1927)
גם אצל רחל וגם אצל ביאליק, מוצג לא רק הכאב שבפער בין תהליך היצירה הכואב ובין התוצר האסתטי והאהוב על הקהל, אלא גם ביקורת על הקוראים. רחל מתארת את הקריאה הנינוחה בספרה כמעין חוויה של אונס: "יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ". ביאליק מתאר אותה כקורבן: "וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי / אֶת־הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם".
ביאליק מתאר את המחיר הלא-פרופורציונלי שהוא משלם בעד הבערה הרגעית של הקורא. הוא בוחר לעשות זאת באמצעות דימוי ספציפי – חלבו ודמו – שלאור הפרשה הזאת, עולה ממנו מסר מטריד. לכאורה, מעיד הדימוי על הקרבה עמוקה: הענקת הקרביים, כאבו הפנימי, "תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ", לקורא. אך הבחירה בדימוי החלב והדם מבטאת גם ביקורת על הקורא: הרי החלב והדם אסורים לאכילה. כך, דרך הדימוי הסוגר את השיר, בוחר ביאליק לא רק להצהיר על הכאב שבפער בין היצירה הכואבת והתוצר המלבב, אלא ממש לבקר את הקהל שלו, שאוכל את מה שאסור לו, שנהנה ממה שאינו שייך לו, שלוקח מהמשורר את הדבר היחידי שאסור לקחת.
