החטא ועונשו

                                                             צלמית של פר מאזור השומרון, המאה ב-12 לפנה"ס (ויקיפדיה)

על חטא/ יונתן רטוש

 

וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא

וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ

וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי

וְהוּא דָּמוּם כַּהֵד

וּמְרַצֵּד כָּמֹהוּ

הוּא מִצְטַמֵּר לְמַנְגִּינַת לְכָה־דוֹדִי.

 

         אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל

         אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל

         אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב

         אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל

         אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל

         אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

 

וְהוּא בּוֹעֵר כַּלֵּב

וְהוּא כָּבֶה כָּעַיִן

וְהוּא דּוֹלֵק בְּלַהַב נֵר נִשְׁמַת אָדָם

וְהוּא חוֹמֵר כַּגֵּו

וְהוּא כָּבֵד כַּיַּיִן

הוּא מִתְנוֹדֵד לְמַנְגִּינַת בָּשָׂר וָדָם.

 

      אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל

      אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל

      אַתְּ תִּלְהֲטִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב

      אַתְּ אֲפֵלָה כַּלֵּיל

      אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל

      אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב.

 

וְהוּא מֻכֶּה כַּלֵּב

וְהוּא נִרְתָּע כָּעַיִן

עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים 

וְהוּא שׁוֹתֵת כַּגֵּו

וְהוּא זוֹעֵק כַּיַּיִן

הוּא מַשְׁתַּרְבֵּט בְּלַהֲבוֹת בֵּין הַבְּתָרִים.

 

    אַתְּ רוֹחֲפָה כַּצֵּל

    אַתְּ לוֹקְקָה כַּנַּחַל

    אַתְּ תִּלְחֲכִי בַּכֹּל, בְּכָל אֲשֶׁר יֹאהַב

    אַתְּ עֲרֻמָּה כַּלֵּיל

    אַתְּ יַחוּמָה כַּשַּׁחַל

    אַתְּ צוֹחֲקָה כְּנַחַל הָאַכְזָב. 

 

וְהוּא קָשֶׁה כַּלֵּב

וְהוּא נוֹקֵב כָּעַיִן

הוּא מְבַקֵּשׁ כַּפֵּר הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאת

וְהוּא רַחוּם כַּגֵּו

וְהוּא נִגָּר כַּיַּיִן

הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט־אֶבֶן אֶת־נִשְׁמָת.

 

    אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל

    אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל

    אַתְּ לוֹהֲטָה לַכֹּל, לְכָל אֲשֶׁר יֹאהַב

    אַתְּ אֲלֵלָה כַּלֵּיל

    אַתְּ שַׁכּוּלָה כַּשַּׁחַל

    אַתְּ נְמוֹגָה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.

 

פרשת כי תשא. פרשת החטא הגדול - חטא העגל. העם מחכה למשה שירד מן ההר, אך משה מתעכב, והם פונים לאהרן, בונים את עגל הזהב ומתחילים לעבוד אותו. הסיפור הזה מסתיים רע מאוד כמובן: ראשית, כשמשה עוד על ההר, האל זועם ורוצה לכלות את העם ולבחור במשה כממשיך היחיד של האמונה בו: "רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". אך משה מתחנן לאל ומבקש ממנו למחול לעם, בעיקר למען שמו הגדול של האל, ותפילתו מתקבלת: "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". אבל העונש מגיע בכל זאת: משה יורד מן ההר, שובר את הלוחות ומצווה על הלוויים, שלא חטאו, להרוג את כל מי שחטא: "וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ". וכך נופלים שלושת אלפים איש. האל עדיין במסע ההענשה, ומשה, שמנסה להיחלץ לעזרתו של העם, אומר להם: "אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם". הוא מציע לאל עסקת הכול או כלום: "אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". כלומר, זו עסקת החבילה: או שתמחה אותי עם שאר העם, או שתמחל להם. אך האל אינו מקבל את העסקה ומכריז על בחירה בצדק אובייקטיבי. הוא עונה למשה: "מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי".

העיסוק בחטא, במחילה ובהענשה מגיע לשיא שלו בפרשה זו עם החטא הגדול ביותר שמיוחס לעם היהודי; הבגידה שנזקפת לחובתנו מאז ולעולם. צריך לומר, חטא הוא אחד הריכוזים הכי גבוהים של אנרגיה חברתית ודתית שיש, ולכן גם בשירה ובספרות הוא בעל תפקיד מרכזי (ודי רק להזכיר את הספר הנורא "החטא ועונשו" כדי לראות כיצד יכול חטא להחזיק יצירת מופת שלמה במתח גבוה כל כך). בחטא יש הכול: יש בו מערכת יחסים, היררכיה, אמון ושבירה שלו, אהבה, בגידה, חרטה, כעס, אבדן, ולרוב יש בו גם יצירה חדשה או גילוי מחודש של עצמנו ושל האחר. כך גם במחילה; יש בה קירבה מורכבת הרבה יותר, היא מכילה את הדבר הכי גדול שיכול לקרות בין שני אנשים או בין האל והאדם: מפגש; מפגש אמיתי, כזה שרואה באמת מול מי הוא עומד ומוכן לקבל אותו למרות חטאו, בעיניים פקוחות וחומלות. הריכוז הרגשי והאינטימי הגבוה הזה שיש בחטא ובמחילה הוא הסבר אחד מתוך כמה לגדולה של השיר "על חטא" של יונתן רטוש.

השיר הזה, שהודפס לראשונה בספר "חופה שחורה", יצר זעזוע עמוק בעולם השירה ביציאתו. באותה התקופה שלטה בכיפת השירה העברית חבורת "יחדיו", שתחילה עמד בראשה אברהם שלונסקי ושנהפכה לימים לממלכתו הבלתי-מעורערת של נתן אלתרמן. יעקב אורלנד, משורר בעצמו, תיעד בספר שיריו "כ"ז שירים – נתן היה אומר" את ההתרחשויות בחבורה, ובו הוא מצהיר "וזאת לדעת: / בימים ההם אין מלך בישראל / לבד מנתן." אך יציאת "חופה שחורה" ערערה את הכול. אורלנד מתאר:

 

מֵאָז הַבֹּקֶר הָיָה קוֹדֵר.

הוֹי קוֹדֵר. הוֹי כַּמָּה קוֹדֵר.

וְעִשֵּׁן בְּשַׁרְשֶׁרֶת.

שַׂמְתִּי יָדִי עַל כְּתֵפוֹ בְּלִי לָדַעַת לָמָּה בְּדִיּוּק,

נָהַגְתִּי עִמּוֹ כָּךְ לִפְעָמִים.

הוּא נִעֵר מֵעָלָיו אֶת הַיָּד בִּרְתִיעָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי רָגִיל בָּהּ

וְתָלִיתִי בּוֹ עֵינַיִם.

פִּתְאוֹם זָרַק אֶת הַסִּיגַרְיָה הַבּוֹעֶרֶת וּמָעַךְ אוֹתָהּ בְּסֻלְיָתוֹ,

כִּחְכַּח בִּגְרוֹנוֹ, הִשְׁתַּעֵל, יָרַק, נִכְנַס לַמִּסְעָדָה בְּבֶן־יְהוּדָה

וְאָמַר פַּעֲמַיִם קוֹנְיַאק,

הֵרִיק אֶת הַמַּשְׁקֶה בִּלְגִימָה אַחַת בַּעֲוִית־שְׂפָתַיִם מָרָה, כְּגוֹמֵעַ רַעַל,

אָמַר "אַה..." מִפְּנֵי הַחֲרִיפוּת וּמִפְּנֵי מַה שֶׁנִּרְאָה לִי מֵעֵבֶר לָהּ,

הִשְׁעִין גַּבּוֹ לַקִּיר מֵאֲחוֹרָיו, הִבִּיט בְּעֵינַיִם לַחוֹת

וְגִמְגֵּם בְּאַלִּימוּת וּבְזַעַם וּבְהַרְחֵק מִשִּׁגְרָתוֹ,

כְּשֶׁהוּא מֵטִיחַ אֶגְרוֹפָיו בַּקִּיר מִשְּׁנֵי צִדֵּי גּוּפוֹ בְּקֶצֶב שֶׁל מַכֶּה עַל־חֵטְא:

 

            'אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל

            אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל

            אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב...'

 

"אֵיךְ זֶה? זֶה טוֹב, מָה? זוֹנָה, זוֹנָה, הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית...".

 

(יעקב אורלנד, מתוך השיר "שמחת עניים" בספרו "נתן היה אומר")

 

השיר הזה מסתיים באזכור יציאתו של הספר החדש של אלתרמן "שמחת עניים", שלכאורה השיב את האיזון ואת ההיררכיה אל כנה. אבל הרגע הזה שמתאר אורלנד הוא רגע מדהים. מי שנחשב אז למלך העברית קורא שיר של אחר ומרגיש שהשפה בגדה בו, שהיא זונה, כלומר, הולכת עם אחרים, לא-נאמנה לו. והוא צדק. בשיר המופלא הזה רטוש גורם לעברית להיכנע לו; הוא עושה בה פלאים של ממש: המשקל המושלם, החריזה, והלהטוטנות המרשימה בעברית עצמה. מה שמדהים, אגב, זה שאלתרמן משתמש במילותיו של רטוש "אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל / אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב" כדי לתאר את הבוגדנות של השפה שהלכה עם רטוש ולא נשארה נאמנה לו.

כזכור, רטוש היה המייסד של תנועת העבריים החדשים, ש'זכתה' משלונסקי בכינוי "הכנענים". מתוך ניסיונה של התנועה לייסד עבריות קדם־יהודית ששבה אל השורשים הארצישראליים הקדומים, ניסה רטוש לשוב אל העברית התנ"כית שמשחזרת לכאורה את השפה הקדומה של האזור, בתוכן ובצורה. המילים והצירופים יוצאי הדופן האלה יוצרים את האווירה המכשפת של השיר שהופכת אותו לאירוע מילולי ותרבותי שגדול מכל פרשנות תוכנית שלו. משפטים כמו "עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים"; "אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל / אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב" ; "הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט־אֶבֶן אֶת־נִשְׁמָת" וכמעט כל שורה אחרת בשיר הם קסמים שרטוש עושה עם העברית שפורשים מחדש את מפת האפשרויות שלה.

ובכל זאת, מבעד לערפל הקסום של המילים והקצב, אפשר לנסות לפרש את השיר. הוא יכול להיות שיר שמתאר אישה בלתי-מושגת ובוגדנית וגבר שנפגע ממנה אך ממשיך בכל כוחותיו לחזר אחריה ולכפר לחטאיה. זה יכול להיות גם שיר זוגי באופן רחב יותר, שיר על יצר, על תשוקה, על נשיות וגבריות. קשה גם להתעלם מהאזכורים הדתיים והיהודיים בשיר, שמופיעים כאן אולי כיוון שזהו שיר מוקדם של רטוש, לפני שגיבש באופן ברור את ערכי התנועה שלו. האם ייתכן שמדובר כאן במערכת יחסים בין האדם (או העם, כנסת ישראל) לאלוהיו? לא-סתם זרק אותי חטא העגל אל השיר הזה, שכולל כמה אזכורים יהודיים מאוד: ברית בין הבתרים, מנגינת לכה דודי, המילה "נשמת" שחוזר פעמיים ומזכירה לנו את תפילת "נשמת כל חי". ההיכרות עם רטוש ותפיסתו מקשה על האפשרות לפרש את השיר כשיר דתי במובן היהודי השגור של המילה, כך שנותרת התהייה האם הוא חרג כאן מעצמו או שהוא חזר אל המושגים הדתיים כדי לנכס אותם מחדש לטובת שיר אירוטי. בכל מקרה, שום פרשנות אינה מספקת באמת, כיוון שהיא עושה רדוקציה למשהו שאינו ניתן לצמצום.

שירה, במהותה, מנסה להתעלות מעל השימוש הפשוט בשפה כאמצעי להעברת מסרים ישירים; לעשות עם השפה משהו גדול יותר. היא מנסה לגעת בתנועות עומק של הקיום האנושי, שלכאורה אין להן מילים, ולמצוא דרך לעשות זאת בעזרת המילים. השיר של רטוש, שבעיניי הוא אולי השיר הטוב ביותר שנכתב בעברית, מצליח לעשות את זה בצורה יוצאת דופן. הוא משתמש בכל מה שיש לשפה להציע, מבחינה מוזיקלית, חזותית ותוכנית, כדי ליצור שלם שהוא גדול מסך חלקיו; מונומנט שאי-אפשר לתרגם ושאי-אפשר לעשות לו רדוקציה – לא לתוכן ולא לצורה.

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6