"דוגמנית הבית של הטוב"

"אתי הילסום נלחמת בעופרת הכדורים של האויב באמצעות עופרת העיפרון שכותבת את ההתרחשויות ומגדירה אותן", מסבירה הפסיכואנליטיקאית ד"ר מירב רוט בראיון על המשיכה לדמותה מעוררת ההשראה, על המשמעות של המכתבים שהניחה אחריה ועל הבחירה לכתוב עליה

אתי הילסום, היהודייה ההולנדית הצעירה והמוכשרת שמתה באושוויץ, נגעה לליבם של רבות ורבים שקראו את כתביה, עד כדי כך שנוצרה מעין תנועה תרבותית תת-קרקעית של מעריצים וממשיכי דרכה. לקראת יציאת הפרק על הילסום בהסכת "על החתום", שוחחתי עם הפסיכואנליטיקאית ד"ר מירב רוט, שחוקרת את דמותה של הילסום דרך פריזמה ספרותית ופסיכולוגית.

הילסום, מספרת רוט, משמשת לה מורת דרך: "האפשרות שלה להדליק נר במערה האנושית החשוכה בכל הזמנים של שואת אירופה, גם כשהיא שוכבת על דרגש במחנה הריכוז, היא קריאת כיוון שמזמינה אותי לנסות למצוא את המצפן שהוביל אותה גם בתוכי. אני מאמינה שכל ניסיון אנושי, גם אם הוא יחידי בנוף הנראה לעין, מסמן אפשרות שנמצאת אצל כולנו".

מה המשיכה שלך להילסום כפסיכולוגית?

"כפסיכולוגים, אנחנו מתמודדים כל יום עם האתגר של מציאת אופק של תקווה אל מול מצוקות קיומיות, בין שהן נובעות מהעולם החיצוני ובין שמהעולם הפנימי. ישנם מצבים שבהם אנשים מרגישים שאין אופק. גם המטפלים מאבדים לעיתים את התחושה שהתהליך הפנימי רלוונטי אל מול מכאובי חיים גדולים. הילסום מדגימה באופן מעורר השתאות ממש שאין מצב אנושי שבו מלאכת הרוח והנפש איננה רלוונטית, ויותר מכך, שהאפשרות לנסח את המצוקה במילים ולהתעקש למצוא בה פשר ואופק של תיקון היא רלוונטית לכל מצב באשר הוא".

"כפסיכולוגית, אני עסוקה רבות בשתי עמדות פנימיות לנוכח המציאות – זו המסרבת למציאות וזו המסכינה עם המציאות. העמדה המסכינה עם המציאות מכירה בסכנות שבחיינו ובכך שהמסכנות, הכאב והאבל הם חלק מהם, ומתוך כך מתפתחת הסוכנות הנפשית היצירתית שיכולה להתמודד עם הניצב לפנינו, על כל היבטיו המורכבים. אתי הילסום מסכינה עם המציאות בלי להעלים עין מהשנאה, מהאלימות ומהתופת, ועם זאת, היא מוצאת את הכוח להמשיך להתבונן בדברים באופן מורכב, עם מידה מרחיקת לכת של אוטונומיה נפשית שאיננה נותנת למציאות להכריע אותה. טיפול טוב אמור לעשות בדיוק את זה: להביט נכוחה במציאות, להכיר בכאב, באובדן, בעוולות, אך לא לאבד מגע עם הכוח להתמקם בתוכה על פי אמות המידה האתיות, הבין-אישיות והאישיות שלנו, וכן עם האמונה שיש בכוחנו לעצב, ולו במעט, כל רגע בחיינו".

הילסום שאפה להיות כותבת ולפרסם את כתביה, אך המלחמה קטעה את חלומותיה, והם התגשמו רק לאחר מותה, כאשר מכתביה ויומניה יצאו לאור. רוב הטקסטים שיצאו לאור הם טקסטים שהיא כתבה לעצמה או לאחרים. מה לדעתך היא קיבלה מפעולת הכתיבה הזאת?

"הכתיבה היא תהליך של התייצבות מבחינת הילסום. היא מאפשרת לה לנסח את החוויות הקיומיות, הרגשיות והבין-אישיות שלה, ובעודה מנסחת אותן, היא גם לומדת אותן כשהן ניבטות אליה בחזרה מן הדף. מתוך כך יש לה גם הזדמנות לעשות בהן - לעצב אותן, להפוך בהן - כחלק מן התהליך היצירתי הכרוך בכתיבה. בעולם שהופך את הבחורה היהודייה התוססת והסוערת למדי הזאת לקורבן פסיבי וחסר אונים, הכתיבה היא מעשה אקטיבי שמאפשר לה להשיב לעצמה את תחושת הסובייקט האקטיבי, החושב. היא נלחמת בעופרת הכדורים של האויב באמצעות עופרת העיפרון שכותבת את ההתרחשויות ומגדירה אותן".

מה נותנת לנו, הקוראות והקוראים, הכתיבה של הילסום?

"בספרי ['מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות'] אני דנה בשאלה הזאת לאורך יותר מ-300 עמודים – השאלה מה נותנת לנו הספרות הכתובה, ובתוך כך אפשר לצרף גם את כתיבתה של הילסום. אומר בתמצית רבה שהכתיבה ככלל מאפשרת לנו להתמודד עם עולמנו הפנימי דרך עולמו של הכותב ושל גיבורי הספרות בזירה מוגנת יחסית, שהפסיכואנליטיקאי ויניקוט כינה "מרחב ביניים". בשל תהליכי ההזדהות עם הכותבת, אני נמצאת במצב שבו אני גם אני וגם היא, גם לא אני וגם לא היא. מתוך הכניסה לעולמה, מתרחש תהליך שאני מכנה "פרדוקס ההרחקה", שבו אני כביכול מתרחקת מעולמי, משילה את מנגנוני ההגנה שלי, ואז, דרך הגיבורה או במקרה שלנו דרך המספרת הילסום, אני מתקרבת לאזורי נפש וקיום שבתור עצמי הייתי מנסה לחמוק מהם כי הם מכאיבים מדי. או-אז, כשאני "מטפלת בה" בקריאה, שואלת אותה שאלות, מבקשת להגן עליה, מבקרת אותה, אני בעצם מתאמנת בזירת הספרות בהיבטים נפשיים שמעסיקים גם אותי. במקרה של הילסום, אני זוכה להתמודד עם שאלות של התייצבות מול אובדן, מול רוע רדיקלי, מול חוסר אונים קיומי, מול אתגרי אמונה, מול דילמות של תשוקה ומוסר ועוד. במקרה הייחודי של הילסום, אני זוכה גם להכיר מופע אנושי יחיד במינו, שגם הוא, בייחודיותו, מעורר אותי להרהר בעולמי שלי ובמידה שבה אני ממצה את יכולותיי, זכויותיי ואף חובותיי כאדם בחיי".

באחת ההרצאות שלך את מצטטת את הילסום מתארת כיצד הנשים סביבה לא רוצות לשמוע ולחוש. הקהיית חושים היא תגובה הגיונית לסבל קיצוני. מה נותנת האפשרות השנייה – מודעות ותיעוד? האם התיעוד לא מגביר את הסבל?

"לעדות יש תפקיד משמעותי במצב טראומטי, בדיעבד, ועל אחת כמה וכמה בזמן אמת. בין הקוראת לכותבת מתקיימים יחסי עדות הדדית, במובן זה שהילסום מעידה על מצבה ועל עולמה בעודה שרויה בו, אך היא גם יודעת שאם וכאשר נקרא ביומניה, נהיה עדים לסיפורה ונוכל להוסיף ולספרו לאחר לכתה, כפי שאכן אנו עושות, גם ברגע זה ממש. הדבר נכון גם באופן משלים: הילסום יודעת שכאשר היא נותנת עדות, היא מספרת את סיפורנו. היא מעידה גם עלינו. היא השופר של כל חסרי הקול שעליה לתת גם להם את הזכות להיספר באמצעותה ודרכה.

באשר לטראומה, הפסיכואנליזה רואה טראומה כמצב שהנפש אינה יכולה לו עד כדי כך, שהיא מתפצלת ממנו בזמן אמת, במה שאנו מכנים "דיסוציאציה", כך שדבר-מה קורה לנו, אך אנו לא באמת חווים אותו; חלה קריסה, מעט כמו נפילת חשמל במצב של עומס יתר. הכתיבה מאפשרת לאתי הילסום להישאר 'מחוברת לחשמל', גם אם הנזעים פוגעים בה עד מאוד, והכתיבה משמשת בלם זעזועים ומערכת הארקה גם יחד. נוסף על כך, בעולם שבו המתקפה היא על הזהות של היהודייה כאדם, הכתיבה חוזרת ומשיבה לה את דמותה, את צלמה, את קולה האנושי, ובכך היא חותרת תחת הניסיון של הקלגס הנאצי לרמוס את שארית כבודה וישותה כחלק מן המין האנושי".

ההסכת שלנו עוסק במכתבים, ולכן מתמקד במכתבים שכתבה הילסום. האם בעינייך יש הבדל מהותי בין כתיבת טקסט יומני או פרוזאי ובין כתיבת מכתב? מה עושה הכתיבה למוען? האם זה משנה אם הנמען מסוגל לענות?

"כתיבת מכתב, גם אם אין לה נמען מיידי, מציבה את הכותבת בעמדה של שיחה עם אחר. בעולם שכיבה את האור, ובו אתי הילסום כבר מאבדת את ספיר, המטפל שלה שאיתו היו לה גם יחסים רומנטיים, ונשארת לבדה בדירה באמסטרדם, היא ממשיכה לכתוב אל הקורא או הקוראת הדמיוניים שלה, וכך גם ברוונסברוק, כשהיא על דרגש בין הנשים במחנה הריכוז שמאבדות צלם. כשהיא כותבת, היא לא לבד, ולא רק עם צילי האדם שסובבים אותה; היא כותבת ל"אחר" דמיוני שהופך אותה לפחות בודדה ואבודה. בכתיבה היא גם מתעקשת להמשיך בשיח של בני תרבות, בשיח שיש בו מוען ונמען, בשיח שיש בו למי לעתור ואת מי לרפא ולמי להושיט יד.

הילסום לא רק כותבת אל אחר, היא גם כותבת מתוך עמדה של מישהי שלקחה על עצמה תפקיד. היא הסוכנת של אלוהים בעולמו ובליבותיהם של האנשים שהוא נפקד מהם. היא הסוכנת של הטוב והיפה בעולם שבו רבים כל כך מאבדים איתם מגע. היא "דוגמנית הבית" של הטוב, והיא מבקשת להשאיר רישום של ההתרחשויות, ובתוכו גם את טביעת החותם הייחודית שלה שתשמש חיץ של חיילת אחת, בודדה ומורעבת, בין עולם שנחרב ובין עולם שבו עוד יש צלם אנוש שאלוהים משתקף בו. היא איננה בחורה דתית: זו עמדה אמונית, רליגיוזית, מרחיקת לכת, שהכתיבה גם מבטאת אך גם מחזקת".

בהמשך לדברים האלה, בעינייך, כחוקרת וכפסיכואנליטיקאית, האם אנחנו בעצם תמיד בשיחה (פנימית או חיצונית)?

"אני פסיכואנליטיקאית מן הזרם של מלאני קליין. קליין הייתה ממשיכתו של פרויד שהמציאה את הטיפול בילדים, והיא האמינה שמרגע היוולדנו (ואולי כבר ברחם) אנחנו חווים הכול מכול וכול בהקשר של יחסים עם האחר – גם עם האחר הממשי וגם עם האחר שמופנם בתוכנו, שאנו מדמיינים. בכתיבה של הילסום אפשר להרגיש עד כמה משמעותית השאלה מיהו האחר הפנימי שלך. היא מציבה אל מול הדמוניוּת שמקיפה אותה את אלוהים כאחר פנימי משמעותי אחד, ואת המשורר, רילקה למשל, שהיא מזכירה ומצטטת, כאחר פנימי משמעותי שני. שניהם מעניקים לה כן שיגור המחלץ אותה מן הסיטואציה שהיא נתונה בה כקורבן חסר אונים. זה ממשיך את שאלת "מה קורה לקורא": הילסום, כקוראת ברילקה, זוכה למורה דרך, כפי שאני כקוראת בהילסום זוכה למורת דרך. הוא קול אחר הבוקע מן הדפים ואף מן הזיכרון שלה ומציע נרטיב אחר ועמדה פנימית שהיא יכולה להזדהות איתה ולחסות בחיקה המנחם בשונותו, בעוצמתו הפואטית והיצירתית, וגם בכוח ההשפעה שלו עליה, שמעניק גם לה ככותבת משנה תוקף לחשיבות התייצבותה שלה למול קוראיה. באלוהים היא משתמשת כהורה פצוע שיש להישאר מחויבים אליו, נאמנים לו. היא נמלאת כוח מתוך ראיית עצמה כחייבת לדבוק למענו במה שהיא מבינה כציפיותיו – עולם אנושי המושתת על אהבה, על נדיבות, על הכרת הטוב. האפשרות לראות את היופי בכל פרח וליהנות מתשוקה ומאהבה כנגזרותיו הטובות של האל והחיפוש חסר הפשרות אחר מצפן מוסרי למול עולם כאוטי והרסני – כל אלה ממלאים אותה בכוח נוכח הסבל העצום שהיא חווה.

השיחה שמנהלת הילסום היא התגלמות רדיקלית ביותר של התייצבות אקזיסטנציאליסטית של אדם שמוצא בכל מצב את הזכות, ואף את החובה, לבחור כיצד הוא מתמקם בתוכו. זוהי גם עמדה פואטית וגם עמדה רליגיוזית – בעצם האפשרות לחרוג אל מחוץ לתחביר השליט ולנסוק אל מעבר למציאות הדורסנית שתוקפת את זכות הקיום שלה כאדם הראוי להיקרא אדם. הם מוחקים את זהותה, והיא מאייתת את המילה אדם. הם דורסים את חירותה, והיא שבה ומאייתת את המילה אדם. אני אומרת את זה, ולבי בוכה ובה בעת מתרחב לנוכח ההתייצבות הזאת. נוכח תעצומות הרוח האנושית לשאת את התופת, להתכופף, לכאוב, לעתים להתייאש, ואז שוב ושוב, פעם אחר פעם, להדליק את הנר במערה האפלה הזאת ולדעת שזו פעולה חשובה, גם אם היא חשאית וגם אם עוד רגע קט יכבו גם את אור המעט הזה. מנחם מאוד לשוחח עליה; כי זה מזכיר לי שאורה לא כבה".

 

 

 

עוד בבית אבי חי