למלאכים: התחנונים שעצרו את האסון

 תמונה ראשית: ויקיפדיה

 

למלאכים / אסתר אטינגר

מְשַׁחֶדֶת מַלְאָכִים 
מְשַׁדֶּלֶת מַלְאָכִים 
מִתְמַקַּחַת עִם מַלְאָכִים 
מְפַיֶּסֶת מַלְאָכִים 
מִתְחַנְחֶנֶת, עוֹשָׂה עֵינַיִם 
קוֹרַעַת אֶת הַלֵּב עִם מַלְאָכִים 
מַשְׁגִּיחָה, לֹא עוֹצֶמֶת עַיִן 
עוֹשָׂה עִסְקָה עִם מַלְאָכִים 
מְנַשֶּׁקֶת כְּנַף מַלְאָכִים 
גּוֹעֶרֶת בַּמַּלְאָכִים 
מְעִזָּה פָּנִים בַּמַּלְאָכִים

שָׁרָה עִם מַלְאָכִים, יוֹקֶדֶת

צוֹרַחַת אֶל מַלְאָכִים 
שֶיִּתְפְּסוּ אֶת הַיָּד 
יַמְצִיאוּ אַיִל

("למלאכים", אסתר אטינגר, עם עובד: "חיי בורגניים להפליא" 1996, מוסד ביאליק: "הכל יקר" 2018)

 

פרשת וירא היא אחד השיאים (הגבוהים או הנמוכים) של ספר בראשית, ואולי של התנ"ך כולו: אברהם מצוּוה לקחת את בנו יחידו אשר אהב, שחיכה להולדתו מאה שנים שלמות, ולהקריבו לעולה. אברהם מקיים את הציווי, עולה אל הר המוריה עם בנו יצחק, ובלי שה לעולה, עוקד אותו על המזבח. ברגע הנורא הזה, קורא אליו מלאך האלוהים לעצור ולא לשלוח את ידו אל הנער. במקום יצחק, מוקרב לעולה איִל, ולילד, לכאורה, שלום. זהו רגע של שפל נורא ביחסיהם של יצחק ואביו, ובעצם רגע שככל הנראה מפרק את המשפחה: אברהם יורד מן ההר בלי יצחק, יצחק עובר לגור עם אחיו המגורש ישמעאל, והדבר הבא שמסופר לנו על שרה הוא המוות שלה. גם אברהם כבר אינו מדבר ישירות עם אלוהים מאז המקרה הזה. הרגע הנורא הזה, שנחרט בתודעה הלאומית היהודית,  הותיר  הדים רבים ביצירה הרוחנית והאמנותית שלנו.

בתפילה היהודית נהפכה העקדה לסמל ההקרבה והמחויבות של העם היהודי לאלוהיו, מעין קלף מיקוח. כך למשל, בתפילת ראש השנה אנו מבקשים מהאל: "וַעֲקֵדַת יִצְחָק לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר". העקדה נהפכה גם לסמלו של הסבל היהודי, החל בפיוטים כמו "העוקד הנעקד והמזבח", וכלה בשירו הנפלא של חיים גורי "ירושה": "יצחק, כמסופר, לא הועלה קרבן. / הוא חי ימים רבים, / ראה בטוב, עד אור עיניו כהה. // אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו. / הם נולדים / ומאכלת בליבם". גורי, כמו משוררים אחרים, הבין את הסיפור של העקידה כרגע השבר העמוק שנחרט אצל בני אברהם: ההבנה שאבינו מוכן להקריב אותנו, התחושה שאנחנו תמיד מועלים על המזבח. במדרש יפהפה כתב יהודה עמיחי שליצחק ולישמעאל היה אח נוסף, יבכה שמו, והוא אכן הוקרב. דרך המדרש הזה נוגע עמיחי במה שהבין גם גורי: שמשהו מת בעקדה הזאת, הגם שיצחק לא הוקרב בפועל.

מתוך הרקע השירי הזה, שמלווה כמובן גם ברקע הגותי אינסופי – כמו זה של קירקגור, שראה בבחירתו של אברהם לבצע את העקידה את "קפיצת האמונה" המפורסמת,  – כותבת המשוררת אסתר אטינגר את השיר המופלא שלפנינו. סיפור העקדה, למרות הרגעים הנוראיים שבו, הוא בסופו של דבר סיפור של הצלה: אברהם פנה להקריב את בנו, אך לבסוף עצר אותו המלאך והחליף את יצחק באיל. המלאך והאיל נהפכו אפוא לסמלים של ישועה שעוצרים את הרע מכול רגע לפני שהוא מתרחש. כאשר אטינגר מספרת לנו על התחינה שלה לפני המלאכים, היא לא צריכה להסביר לנו על מה היא מתחננת. השיר נקשר לרגע מכונן כל כך בתרבות היהודית בפרט, ובמערבית בכלל, שברור לכולנו מהו תפקידם כאן: לעצור את האסון. תחושת הדחיפות בשיר, שנובעת מהחזרה הכמעט אובססיבית על המילה מלאכים ומהניסיון לחלץ מהם את מבוקשה בכל דרך אפשרית – שוחד, שידול, התמקחות, פיוס, התחנחנות, נישוק, ולבסוף גם שירה וצרחות - כולם מחזקים את התחושה שמוכרת לנו מהעקדה עצמה: שהדבר הנורא עומד ממש בפתח, שמדובר בצורך בהצלה מיידית, רגע לפני שהעקדה נהיית להקרבה.

 

לפרטים על אירועי הסדרה "לא רק פרשת השבוע: בית אבי חי מתארח במוזיאון ישראל"

 

השיר מתחנן למלאכים שיעשו את מה שעשו בעבר: יעצרו את היד המחזיקה במאכלת, ימציאו איל, כלומר, ימצאו חלופה לקורבן. אבל בניגוד לסיפור המקורי, שבו המלאך נזעק לעזרה עוד לפני שהיד נחתה, כאן זה לא עובד. השיר מתקדם, הניסיונות לבקש תשועה מהמלאכים מתעצמים, אך השיר מסתיים בלא מענה. המשוררת רוצה שהמלאכים ימציאו איל, יעצרו את האסון, אך אנו מסיימים איתה את המרוץ של השיר ונזרקים ממנו החוצה בהתנשפות, כשהאיל איננו והמלאכים שותקים.

כשמשוררת עוסקת בטקסט שמוטבע עמוק כל כך בזהות שלנו, היא לא צריכה להסביר שום דבר; אנחנו מבינות בדיוק את הדחיפות, את התחושה של האסון המתקרב. אנחנו אפילו מבינות שמדובר באסון שנגרם באמצעות פעולה אקטיבית, על ידי יד שנשלחת להרע. דווקא ההתייחסות לסיפור מוכר כל כך מחזקת את חוסר האונים ואת האכזבה המרה כל כך כשההצלה לא מגיעה. הסיפור כל כך מוכר, שכשהאיל לא מגיע והמלאכים לא עוצרים את היד, אנחנו מוצאות את עצמנו מופתעות, כיוון שהכרנו את התנועה של הסיפור המקורי והנחנו שיש לו רק סוף אחד אפשרי, סוף טוב. אך לא.

 

עוד בבית אבי חי