אמן תכיני תה מהרדוף הנחלים

תמונה ראשית - ויקיפדיה\Dekel1r3 

"היידיש, משום שהיא נטולת מטען הקדושה וההיסטוריה הכבדה, היפהפייה, העגומה והכה עשירה של השפה העברית, היא משוחררת מאוד. היא השפה של הבית, של הרחוב, של הנשים, של הילדים, של הכופרים", אומרת ג'וליה פרמנטו צייזלר, סופרת וד״ר לספרות יידיש אמריקאית, "ביידיש מקללים, מזיינים, בוגדים ואוהבים. ובגלל המעמד המיוחד הזה שלה, היא גם זכתה לקבל הרבה 'הנחות' בספרות מבחינה חברתית, וכמובן דתית, כי למי אכפת מה נכתב ביידיש. זה הוליד ספרות מעולה ופרועה".

התמות האלה עמדו במרכז האירוע "א פייער פון ליבע / באש האהבה להישרף", שהתקיים בבית אבי חי ועסק בשירים ובטקסטים על שברון לב ביידיש. בערב נחשפו המשתתפות והמשתתפים לאוסף נהדר ועסיסי ביותר של טקסטים ביידיש, שעוסקים באהבה נכזבת בפרט, וברומנטיקה בווליום גבוה ודרמטי (עד מלודרמטי) בכלל. אחד הטקסטים שנקראו בערב הוא קטע מתוך "טוביה החולב", המספר את סיפור האהבה הטרגי של בתו של טוביה, המתאהבת בגוי.

הסיפור היידי המפורסם ביותר, כנראה, בעולם כולו, הוא סיפורו של טוביה החולב, שעוסק בסיפורי אהבה, תשוקות ממומשות ולא-ממומשות ובשיברונות לב. האם בעינייך זהו סיפור שמייצג נכונה את ספרות היידיש מבחינת העיסוק הרב שלו בשאלת האהבה?

"דווקא 'טוביה החולב' הוא סיפור שעוסק במהותו בהתפרקות של חיי הדת והמסורת בעת המודרנית. סיפורי האהבה בו משרתים בעיניי את התמה הזאת, ופחות עומדים בפני עצמם. דוגמה מובהקת יותר הוא בשביס זינגר. זינגר, שבז לסופרים המשכילים בני דורו שכתבו בעברית, כתב מן הסתם את כל כתביו ביידיש - אותה שפה נידחת, בזויה, מלאת בושה וחרפה. ולא רק הוא, כמובן; ליידיש קורפוס ספרותי עשיר. מה זה עשיר - מטורף, מגוון, מרגש ומסעיר, שהתחיל ב-1864, הגיע לשיאו בתחילת המאה ה-20, ואף ממשיך עד היום בשוליים התרבותיים. זינגר נוצץ בתוך הקורפוס העשיר הזה, ובשנת 1978 גם זוכה על יצירתו בפרס נובל לספרות. הוא מעשיר את ספרות היידיש באופן חסר תקדים והוא כותב על מיניות, על תשוקה, על מין, על זונות ועל סרסורים, על גנגסטרים, על בגידות, על בריחה מהשטעטל, על חיי הרחוב, על חיי לילה ושעשועים בוורשה ובניו יורק, והרומנים שלו מלאים באהבות אסורות.

"אם יש מישהו שעוסק באופן נרחב באהבה, בתשוקה, ברומנטיקה, בסקס ובשיברונות לב, זה הוא. כמו כל הסופרים בני דורו, גם בשביס קיבל חינוך אורתודוקסי בישיבה. כלומר, הוא חונך על ברכי העברית ועל קדושתה, ועל כן הרוויח את היידיש כשפת כתיבה שאפשר לברוח אליה ולעשות בה מה שרוצים. אין רומן של בשביס שלא עוסק באהבה, בצורה סוטה יותר או פחות. ב״שושה״ הגיבור מאוהב באהבת נעוריו, בחורה צעירה מדי עם מוגבלות שכלית; ב״קוסם מלובלין״, הגיבור, יאשה מזור, בורח לעיר הגדולה, בוגד ומתאהב (בגויה בין היתר), רק כדי לחזור בסופו של דבר לאשתו ולאורח החיים המסורתי, וכולא את עצמו בחדר צר בעל ארבעה קירות כדי למנוע מעצמו פיתויים עתידיים. ויש עוד אין-ספור דוגמאות! אני לא יכולה לחשוב על סופר מודרני אחר, בכל שפה, שאוהב נשים יותר מבשביס זינגר. בשביס מכור לאהבה, לסקס ולתשוקה".
בשביס זינגר ויקיפדיה - צלם: סוכנות צילומי עיתונות י.פ.פ.א / אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

אותה עסיסיות המופיעה בעלילות של זינגר, ובספרות היידיש כולה, היא גם מאפיין של השפה. הפנינים של סבתא לאה, אימה של סבתא שלי, למשל, מצוטטות אצלנו עד היום. כשנשאלה בסוף ימיה כיצד היא מרגישה, היא הייתה עונה ביידיש שהיא מרגישה "כמו סופגנייה בחומץ". בכלל, היידיש יודעת לקלל קללות עסיסיות במיוחד, שיש בהן יצירתיות אכזרית, כגון: "שתהיה כמו בצל – עם הרגליים למעלה והראש באדמה"; "שינשרו לך כל השיניים מלבד אחת – שבה יהיה חור".

לטענת פרמנטו, הסיבה לעסיסיות של היידיש בהשוואה לעברית נובעת בעיקר מגילה של השפה: "משום שהעברית לא הייתה שפה מדוברת, לא נולדו בה ביטויים יומיומיים עד תחילת המאה ה-20, אז היידיש הרוויחה את היתרון הזה. מובן שהיום זה לא נכון. העברית שלנו עסיסית, צבעונית ומלאת ביטויים שנונים ונהדרים. מה שצריך לעשות זה רק להאזין לאנשים מדברים ולייבא את הפואטיקה הזאת לספרות". שימו לב, למשל, לקללות היפהפיות של "ערוץ הכיבוד" בשיר "טניה": "אמן תכיני תה מהרדוף הנחלים", "שעל לגו תדרכי / ושכל תפוח שתאכלי יהיה בפנים קמחי". אכן, יש תחרות רצינית.

מה הספרות העברית יכולה ללמוד מהספרות היידית? ומה התרבות העברית בכללותה יכולה להרוויח מהיכרות עם הספרות הזאת?

"הספרות הישראלית יכולה ללמוד מהספרות היידית את כל מה שהספרות העברית המודרנית לא יכולה ללמד אותה! בעיקר את ההבנה והקבלה, הבסיסית וההכרחית בעיניי לכל ספרות טובה, שאין יותר פואטי מהאופן שבו אנשים מדברים. אנשים מתבטאים במהירות, בעילגות, ביומרנות ובקדחתנות. ספרות היידיש תפסה את הלך הרוח הפואטי־לשוני הזה בזמנו, וזה אפשר לה לספר סיפורים שהם בה בעת עכשוויים מאוד ונצחיים מאוד. אין דבר שאני מאחלת לספרות הישראלית יותר מאשר להשתחרר מהכמיהה לעלות מעלה מעלה למגדל השן של האקדמיה ללשון. ככל שעולים מעלה מעלה, מתרחקים מהאנשים: לא שומעים אותם באוטובוס, בבית הקפה, על חוף הים. לשמחתי, בעשור האחרון יש יותר ויותר סופרים שמאמצים את התפיסה הזאת ברצינות גמורה; להם אני קוראת: המשיכו כך, בסוף ננצח!".

לסיום, האם היידיש מתה? אם כן, יש לה סיכוי לקום לתחייה?

"היידיש לא מתה מכיוון שיש בין חצי מיליון למיליון דוברי יידיש בעולם כיום. הם חיים ביידיש, אוהבים ביידיש, חולמים ביידיש. אבל לרוב הם לא כותבים ספרות ביידיש מכיוון שהם חיים אורח חיים דתי אדוק.

הצירוף הנדיר הזה בין יידיש לחילוניות הוא שהוליד את ספרות היידיש המדהימה שאני כל כך אוהבת. הדבר הזה מת, ואני לא רואה איך הוא יקום שוב לתחייה, למרות שמי יודע - הרי העברית הצליחה, אז אולי גם ליידיש יש סיכוי. אבל אני לא חולמת על זה. יש לנו ״יידיש״ משלנו וקוראים לה עברית מדוברת, והיא מהממתתתת".