אגדות החורבן

י"ז בתמוז הוא היום הראשון של שלושת השבועות שממשיכים עד ט' באב, הוא יום חורבנם של שני בתי המקדש. לפי המסורת היהודית, בתאריך זה נפרצו חומות העיר ירושלים, מה שהוביל בסופו של דבר לחורבנם של העיר ושל המקדש. כלומר, לכאורה, סיבות הצום ברורות: י"ז בתמוז הוא ההתחלה של הסוף. ואולם, למעשה, העניינים מורכבים הרבה יותר.

הדרמה של המקדש השני – שריפת המחסנים בידי הקנאים ויציאת רבן יוחנן בן זכאי מהעיר בארון מתים כדי להקים בית מדרש ביבנה - היא למעשה שידור חוזר, עם כמה שינויים, של חורבן הבית הראשון. בספר זכריה מסופר על "צום הרביעי", הצום שמתרחש בחודש הרביעי, הוא חודש תמוז. "זכריה, שהתנבא לאחר חורבן בית ראשון, מדבר כבר על צום בחודש הזה, זכר לחורבן", מספר פרופ' אביגדור שנאן, חוקר אגדה ותלמוד והיועץ האקדמי של בית אבי חי. בפרק נ"ב בספר ירמיהו מתוארת פריצת החומות של הבית הראשון: "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר...". התאריך של בקיעת החומות לפי פסוק זה הוא ט' בתמוז; ואולם במסכת תענית בבבלי (ד', ו'), התאריך שבו נבקעו החומות בשני החורבנות הוא י"ז בתמוז: "צום הרביעי זה י"ז בתמוז שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר...". לדברי פרופ' שנאן, הגמרא, המאוחרת, בוחרת בתאריך בקיעת החומות של הבית השני לציון שני החורבנות: "המסורת העברית תופסת את י"ז בתמוז כיום שממגנט אליו את כל הצרות. שבירת הלוחות בידי משה זו כבר ההתחלה, רמז לעתיד".

בשל המחלוקות הרבות על מעמדו של המקדש השני בעודו בנוי, פרופ' שנאן תוהה על סיבות האבל של חז"ל כשחרב: "בזמן המצור, בבית שני, ניסה רבן יוחנן בן זכאי למנוע את החורבן, אך כשהבין שזה בלתי-נמנע, המעשה ההרואי שהוא עשה כדי להציל את העם היה היציאה מירושלים. הוא הציב אלטרנטיבה מיידית למקדש ותיקן תקנות שתכליתן לגרום למעבר מהמקדש לעולמם של חז"ל להיות חלק. השאלה שנשאלת אפוא היא על מה האבלות של חז"ל: על ירושלים? על החורבן? אני לא בטוח שהאבלות של חכמינו היא על בית המקדש דווקא; אולי היא בעיקר על ירושלים, על ארץ ישראל ועל עם ישראל".

המקדש כסמל של מרד

אז האם י"ז בתמוז באמת היה ההתחלה של הסוף? ההיסטוריון פרופ' נח חכם טוען שבמקרה של בית שני, לא-בהכרח: "לפי חז"ל, בי"ז בתמוז פסק קורבן התמיד. על זה יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס) מספר בצורה ברורה. מורכב יותר להבין מהי הכוונה בתיאור "נפרצו החומות"; איזו חומה נפרצה? הראשונה? השנייה? השלישית?" ואולם, גם כשנפרצו החומות שמובילות ישירות למקדש, זה לא היה באמת הסוף: "פריצת חומות לאו דווקא מנבאת חורבן. יוסף בן מתיתיהו אומר שגם כשהרומאים הגיעו ממש למקדש, טיטוס כינס מועצה כדי לדון ולהחליט מה עושים עם המקדש. כלומר, גם בשלב הממש-סופי לכאורה, אין החלטה ברורה לשרוף את המקדש; לכבוש - כן. להחריב - לאו דווקא. לפי מקורות שונים, חורבן המקדש הוא לא סוף המלחמה, הוא הסמל, אבל עד שהושלם כיבוש ירושלים, עבר עוד בערך חודש. ירושלים נכבשה בערך באלול".

 

ובכל זאת, הרומאים בחרו להחריב את הבית. "למה הרומאים החריבו את המקדש?" שואל פרופ' חכם, ועונה: "יכול להיות שלאו דווקא כי הם רצו להעניש, אלא מפני שבחנו מה גורם ליהודים למרוד. הם הבינו שהדת של היהודים לאומית ושהאלוהים שלהם הוא מלך, ולכן לפי היהודים, לא יכול להיות שלטון זר על העם. המקדש, בעצם היותו מקדש המייצג מרדנות נגד השלטון, מטריד את הרומאים יותר מהדת, כיוון שהדת אינה פוגעת בריבונות. ברגע שמתברר שהמקדש הוא עצמו הדבר שיגרום לפגיעה בריבונות הרומית, הם מחריבים אותו. לא-בטוח שהחורבן היה תוצאה הכרחית של פריצת החומות בעיני הרומאים, וכך גם בעיני היהודים. יכול להיות שהיו שיקולים לא-ריאליים של המורדים בנוגע למקדש; ייתכן שהם אמרו לעצמם שברגע שהרומאים יגיעו להיכל, אלוהים יתערב ויהיה מהפך".

שינוי, לא ויתור

אבל באיזה שלב ויתרו המנהיגים הרוחניים על בית המקדש? האם אכן מקצתם ויתרו עליו עוד לפני שחרב? חוקרת המקרא פרופ' דלית רום שילוני אינה מקבלת את המושג "ויתור על המקדש" כאפשרי בהקשר של הבית ראשון: "התפיסה שאפשר להחליף את הבניין הפיזי במשהו מופשט עוד לא קיימת בתנ"ך. גם כשיחזקאל אומר "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", הוא לא חושב על זה. בנבואות הגאולה שלו הוא רואה את אלוהים חוזר למקדש ושוכן בתוכו. כמו שאר הנביאים, יחזקאל מעולם לא ביטל את ירושלים". רום שילוני מסבירה למה בכל זאת עסקו הנביאים בחורבן ובמשמעותו הרוחנית: "היה ברור שירושלים תיחרב עשרות שנים לפני שזה קרה. זה היה הסוף הברור של תהליך הידרדרות ארוך. ברגע שנבקעה החומה, זה כבר היה ברור, והשאלות התיאולוגיות עלו מייד, והן ממשיכות להתקיים. הרבה פעמים אומרים שלוקח זמן להגיב ולעבד; זה לא נכון בהיבט הדתי. אנשים דתיים מחפשים תשובה מאלוהים מייד. הצורך בהסבר הוא צורך מיידי, ואליו הגיבו הנביאים".

לדברי פרופ' חכם, גם בימי בית שני שום זרם, למעט הנוצרים, לא ויתר על בית מקדש: "יש קבוצות בעם שלא הסתדרו עם בית המקדש. הן שאפו, ייחלו וציפו לכך שייבנה בית מקדש חדש, בהתאם לאמונות ולכללים שלהן. אבל איש לא ויתר על מקדש; התפיסה שלהן הייתה כי המקדש הנוכחי אינו תקין, ולכן הוא צריך להתחלף. אפילו כת מדבר יהודה, שהראתה כיצד ניתן לחיות באופן פיזי בלי מקדש, חלמה על מקדש בדמותה. רק הנוצרים ויתרו באמת על מקדש, בטענה שהעדה היא המקדש, ולכן לא צריך מקדש פיזי." פרופ' חכם טוען כי גם בפריצת החומות, ואפילו בחורבן הבית, העם היהודי לא השלים עם חורבן המקדש באמת: "אני לא חושב שמישהו בשנת 70 לספירה יכול היה לדמיין שב-2022 בית המקדש עדיין לא יקום שנית. הם חשבו שאולי הרומאים יאפשרו לבנות אותו מחדש בקרוב ושאולי אלוהים יבנה אותו שוב. המקדש היה כל כך מהותי בזהות היהודית, שגם רבן יוחנן בן זכאי לא-באמת דמיין אפשרות אחרת".

ובכל זאת, בזמן אמת, במצור, רבן יוחנן בן זכאי נטש את העיר.

"מי שהיה במקדש השני והזדהה איתו כפי שהוא בזמן אמת, הוא גם מי שנשאר להילחם עד הסוף. מי שלא ראה במקדש משהו טוב, כבר לא היה שם. אבל אלו שנותרו לא היו רק הקנאים. יוספוס רצה שהרומאים יבנו שוב את המקדש ויאפשרו ליהודים להתאושש. לכן הוא הציג רק חלק מהעם כמרדנים, ובכך אותת לרומאים שלא כל היהודים מרדנים ושאפשר להשקיע בהם. בפועל, התיאור שלפיו האשמה כולה מוטלת על הקנאים אינו אמין. הרבה זרמים נשארו ורצו לשמור על המקדש".

 

פרופ' אביגדור שנאן, צילום - דנה בר סימן טוב

 

גם אם בבית שני חכמים לא ויתרו באמת על המקדש, לכאורה נראה שהנביאים של בית ראשון כן ויתרו עליו. הם מסבירים שהחורבן הכרחי בשל חטאי העם ומבקרים את אלו שמאמינים שבית המקדש יגן עליהם ולא ייחרב לעולם. כך למשל אומר ירמיהו: "אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה הֵיכַל ה, הֵיכַל ה הֵמָּה. [...] הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ".

ירמיהו על חורבות ירושלים, הוראס ורנה (1844)-ויקיפדיה

עם זאת, פרופ' רום שילוני מסבירה שהדגש בדברי הנביאים הוא על עניין שונה לגמרי: "ירמיהו מדבר על התפיסה של ירושלים המוגנת, כיוון שהתפיסה שרווחה הייתה שירושלים היא עירו של אלוהים, והבית - ביתו של אלוהים, וההר - הר אדוני. מתוך כך, העם האמין שלאל יש נוכחות במקום ובעלות עליו, וזה מבטיח את קיומה של ירושלים. אבל ירמיהו מזכיר לעם ששילה חרבה, כלומר, בעיניו אין משמעות למבנה הפיזי מפני שאלוהים יכול להחריב את המבנה. השאלה המהותית הרבה יותר היא השאלה של נוכחותו של אלוהים, מידת מעורבותו, כוחו ורצונו להושיע. יחזקאל מצטט בפרק ח' קולות בירושלים, הלכי רוח שקיימים בקרב הגולים והירושלמים: 'אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ, עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ'. יחזקאל עונה לעם: אלוהים לא עזב בעבר. הוא עוזב עכשיו, אבל לא את הארץ, אלא את המקדש. אלוהים עובר להר הזיתים, משקיף ורואה את כל מה שקורה ומחריב בעצמו את העיר. הלך הרוח היה שאלוהים עזב כי המצב הלך והורע. המחשבה הייתה שכל עוד אלוהים איתנו, הוא מושיע. החידוש של ירמיהו ויחזקאל הוא שאלוהים נמצא, אך הוא בחר להחריב ולא להושיע. לדברי הנביאים, המקדש לא נותן רבותא לשום דבר, כי הדיון האמיתי הוא לא בפיזיות המקדש, אלא בהימצאות האל בתוכו".

למה הנביאים בוחרים להטיל את האחריות על החורבן על אלוהים?

"העם חשב לנוכח חורבן המקדש, כפי שהיה מקובל לחשוב בעמי המזרח הקדומים, שהאל נטש את המקדש", מסבירה שילוני. "זו עמדה שהייתה קיימת בירושלים ובקרב הגולים בבבל, והנביאים נלחמו בה. הם ראו סכנה גדולה יותר בהודאה שהאל עזב מאשר בזה שהוא המחריב. אם הנביאים יקבלו את החורבן ויאמרו שתש כוחו של האל, נגמר הסיפור של היהדות. במצב של ערב חורבן כל התשובות התיאולוגיות רעות, אבל לומר שאלוהים עזב זה ויתור חריף מדי. לכן, הנביאים בחרו באלטרנטיבה רק קצת פחות קשה: אלוהים לא עזב - הוא ממש כאן – והמשמעות של זה היא שהוא אחראי בעצמו לחורבן".

מהו המחיר של הקביעה הזאת?

"אם אלוהים אחראי לחורבן, צריך לוותר על מידתו כאל רחום וחנון. הצירוף 'לא חמל' כתוב שלוש פעמים במגילת איכה. הדרמה הכי גדולה של הספרות בתקופת החורבן היא הדרמה הזאת – איך להצליח להצדיק את אלוהים ולצאת בשלום. זוהי דרמה משותפת לנביאים, למשוררים ולשרים. כל מי שמשתתף בדיון רוצה להצדיק את אלוהים ולהישאר נאמן לו. הנביאים מצליחים למצוא הסברים. הם מצדיקים את אלוהים בענישה כדי לא להודות שהחורבן קרה כי אלוהים עזב או נטש. לדבריהם, הגורמים לחורבן הם חטאיו הרבים של העם. ויותר מזה: הנביאים טוענים כי יחסית למה שהגיע לעם, האל חמל עליו. אבל זה לא שכנע את בני תקופתם".

 

פעמיים חורבן, פעמיים מנהיגים רוחניים מנסים למצוא פתרון רוחני למשבר הנורא מכול. בשתי הפעמים המנהיגים מקבלים את החורבן הפיזי ומוצאים לו הסברים ותחליפים עוד לפני שהוא נחרב. ובכל זאת, המנהיגים הרוחניים מעולם לא השלימו עם חורבן הבית. הנביאים בתקופת בית ראשון צדקו: הבית שחרב בימיהם נבנה מחדש לאחר 70 שנה, אך החכמים של תקופת בית שני לא היו מסוגלים לעולם לדמיין את היהדות של ימינו, שהתהוותה כמעט אלפיים שנה בלי מקדש - יהדות שהם עצמם החלו ליצור כשחומת העיר נבקעת מאחוריהם.

עוד בבית אבי חי