טיפול יונגיאני: ההוגה שהממסד הפסיכואנליטי מחק

באוגוסט 2012 נערכה בעיר רוסטוב על הדון שברוסיה הפגנת מחאה נגד לוח זיכרון שהנציח את 27 אלף "האזרחים" שנורו באופן שיטתי בידי הנאצים בטבח בן היומיים. פקידים רוסים הורידו את הלוח המקורי, שהנציח את הקורבנות היהודים ברובם, והחליפו אותו בלוח המכבד רק את "האזרחים". הנשמות היהודיות היקרות – הרופאים, עורכי הדין, המשוררים, המדענים, הספרנים; כל ההורים, הילדים והסבים שנרצחו בשל מוצאם – נעלמו, פשוטו כמשמעו, בין-לילה. היתה ביניהם גם ד"ר סבינה שפילריין, הפסיכואנליטיקאית החלוצית, חברה באגודה הפסיכואנליטית של וינה, פסיכואנליטיקאית הילדים הראשונה בעולם (כן, עוד לפני אנה פרויד) ומייסדת המרפאה הפסיכואנליטית של מוסקבה.   

 

הרצח של שפילריין והאלמוניות שנכפתה על גורלה זכו לתשומת לבה של אנג'לה סלס, שחיברה את הספר החדש והמרשים: "סבינה שפילריין: האישה והמיתוס". סלס מצטטת את רבי שמעון סמואלס, שכינה את הסרת המורשת היהודית ברוסטוב על הדון – "memocide" (רצח הזיכרון). "הסרת המורשת היהודית מלוח הזיכרון, ובהמשך, מקורבנות הטבח, נראה כניסיון מכוון לדכא את הזוועה ההיסטורית שהתרחשה במקום כדי לחסוך אי-נוחות מאחרים". לטענת סלס, מה שעשתה הממשלה הרוסית בעצם הסרת הלוח, כדי להימנע כנראה מ"מתחים אתניים", נעשה, במובן מסוים, גם לעבודתה של שפילריין – תחילה בידי עמיתיה הפסיכואנליטיקאים, ולאחר מכן בידי ממשיכי דרכם עד ימינו.

 

בדומה לשפילריין – מושאה של ספרהּ והאם הרוחנית שלה – גם גוף עבודתה המחקרי של סלס מגוון להפליא. היא מתבססת על שירה, על ספרות, על מיתולוגיה, על תיאוריה פסיכואנליטית, על אופרה, על פוליטיקה, על היסטוריה, וכן על יומניה, על מכתביה ועל מאמריה של שפילריין, שרבים מהם קבורים עדיין באוספים ובארכיונים פרטיים. ניתוחה של סלס נוגע בטבע של האנטישמיות – באופן המסוים שבו יהודים, נשים וגברים כאחד, נתפסו בידי הנוצרים, הן מבחינה תיאולוגית והן בחוגים פסיכואנליטיים באירופה של המאה ה-20. סלס נשענת גם על ספרות פמיניסטית פוסט-מודרנית, אשר רק באחרונה החלה לחקור חלק מהנושאים שעליהם כתבה שפילריין באופן נבואי ממש.  

 

סיפורה של שפילריין הוא מקרה של פטריארכיה פתולוגית, אנטישמיות, סטליניזם, נאציזם ורצח עם. זהו גם סיפורה של הוגה חלוצית באופן יוצא דופן אשר רעיונותיה "הושאלו" באופן חופשי בידי ענקי הפסיכואנליזה, שחסידיהם קשרו קשר להשמיצה ולעשות דמוניזציה לאופייה ולכל העקבות של ההיסטוריה האינטלקטואלית והקלינית שטיפחה במשך 30 שנה. מה שקרה לגוף עבודתה של שפילריין הוא עוד מקרה של העלמה בכוח של ידע פמיניסטי, מעשה אשר, כפי שהראה החוקר האוסטרלי דייל ספנדר, מתרחש דור אחר דור, מאה אחר מאה. בשל כך, על כל גל פמיניסטי לחזור ולהמציא מחדש את גלגל הידע שלו. 

 

קריאה נוספת: איך יונג ופרויד קשורים לתולדות הדיבוק

 

אם לצטט דוגמה אישית: בשנת 1970, בפגישה השנתית של האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, דרשתי פיצויים על סך מיליון דולר בשביל נשים שאובחנו וטופלו בצורה שגויה. הדרישה שלי גררה אחריה צחוק עצבני, שאחריו באו מלמולים וטענות בנוסח: "האישה הזאת" – כלומר אני – "סובלת מקנאת פין". מה שלא ידעתי זה שחלוצה בתחום הפסיכואנליזה ששמה שפילריין, שאת שמה, את עבודתה ואת ההיסטוריה שלה לא הכרתי – ואיש מהפרופסורים המלומדים שלי מעולם לא הזכיר – כבר תקפה את המושג הזה יותר מחצי מאה לפני הנאום שלי.  

 

בזמנו, בשנת 1970, צחקתי בחוסר אמון על ההאשמה/אבחנה של הקהל והתחלתי לכתוב את ספרי "נשים ושיגעון" כבר במטוס, בדרך הביתה ממיאמי. הספר נהפך לרב-מכר. היה בו אפילו פרק שהוכתר בידי פמיניסטיות אחרות כ"חשיפה חלוצית" של תופעת יחסי המין בין מטפלים למטופלות, אבל לא היה לי מושג שהמטפל של שפילריין, קרל גוסטב יונג, גזל את בתוליה בעת שהיתה פציינטית שלו ונזקקה לעזרתו יותר מכול.

  

ה"רומן" הזה – הפשע הזה – הונצח שלא כהלכה על המסך בסרטו של דייוויד קרוננברג משנת 2011 "שיטה מסוכנת". קירה נייטלי משחקת את שפילריין, מייקל פסבנדר - את יונג, וויגו מורטנסן - את פרויד. הסרט אינו מעביר את העובדה ששפילריין היא הרבה יותר מאשר מטופלת "מטורפת", וכמוהו, גם כמה מחזות שנכתבו עליה וכמה מחקרים מלומדים המצמצמים את שפילריין והופכים אותה מילדה בת 19, בעת שהיתה המטופלת של יונג, לבת 19 נצחית, או כפי שסלס מנסחת זאת, למטופלת נצחית, "אוּבּר-מטופלת", שזוכה לדיאגנוזה רטרואקטיבית בלתי-פוסקת, ותוך כדי כך עוברת דמוניזציה והקטנה עד כדי תיאורה כ"סכיזופרנית".

 

 

לטענת סלס – ואני נוטה להסכים עם הניתוח שלה – בצד מות אחותה, שפילריין היתה ככל הנראה קורבן להתעללות מינית בילדותה בידי אביה. לראייתה של סלס, סבינה אושפזה בשל התעללות זו. לדברי סלס (ושפילריין), ההתמוטטות שלה היתה "תגובה על ההתעללות של אביה, אשר החלה בגיל ארבע".

 

"במכתב משנת 1909 לאימה [כותבת שפילריין]: "התאהבתי בפסיכופת [יונג], והאם יש צורך להסביר מדוע? מעולם לא ראיתי באבי אדם נורמלי". עוד מספרת שפילריין לאימה כי היא ויונג היו נוהגים לפעמים להעמיד פני המטפלים או המשגיחים זה של זה וכי התנהגותו של יונג, ההשתוללות, הבכי והסגידה הצוהלת, חיקתה את זיכרונותיה מהיחסים של הוריה: "זכרי איך אבא היקר היה מתנצל בפנייך בדיוק באותו האופן!". ייתכן שההשוואה שעשתה בין יונג לאביה מסגירה רמז עדין לכך שהיא חוותה את הרומן שלה עם יונג כצורה של התעללות מתמשכת.

 

לטענת סלס, שפילריין תיארה בריאיון פרטי את מה שעשה לה יונג, המטפל שלה, כ"אונס". בשנת 1910 כתבה שפילריין: "אלוהים אדירים, אם רק [יונג] היה יודע כמה סבלתי וכמה אני עדיין סובלת בגללו! ... אני מתביישת בכך שבזבזתי כל כך הרבה זמן. אומץ. הו, כן – אומץ".

 

הוגת רעיון הארכיטיפים הלא-מודעים

 

בשנת 1972 ראה אור ספרי "נשים ושיגעון". פרק בספר הוקדש ליחסי מין בין מטפלים למטופלות. מטפלים ומבקרים כאחד ביקרו את המידע שהצגתי: "הנשים הללו ממציאות סיפורים. הן חולות נפש. איך את יכולה להאמין להן?", וגם: "אם קרה משהו, זה רק כי הן רצו שזה ייקרה. הן פיתו את המטפלים שלהן, וכעת, כשהדברים לא הסתדרו כפי שהן רצו, הן מתלוננות".

 

זה בדיוק מה שהיו נוהגים מטפלים לומר עת שמטופלות היו טוענות שעברו גילוי עריות, וזה בדיוק מה שכולם נהגו לומר כשנשים טענו שנאנסו או הוטרדו מינית. אף שעשיתי ריאיונות וניסיתי לעשות מחקר בנושא, מדהים אותי כמה מעט באמת ידעתי על ההיסטוריה של הנושא הנלוז הזה של יחסים בין מטפלים למטופלות.  

 

לא ידעתי כמה קשה נלחמה שפילריין נגד מושגים כמו קנאת פין אי-שם בשנת 1912 ושהיא – ולא יונג או פרויד – היתה זו שהציעה לראשונה את הרעיון בדבר קיומם של ארכיטיפים מיסטיים בלא-מודע האנושי, וכן את רעיון יצר המוות אשר, כפי שהיא הבינה אותו, קשור במוות ובלידה מחדש. שפילריין היתה גם חלוצית במיפוי שערכה  ליחסים הפסיכולוגיים בין אימהות לבנות, לאופי המיניות הנשית ולמקור הדיבור האנושי.

 

דמיינו עולם שבו עבודתה של שפילריין לא היתה מועלמת. דמיינו מה היה קורה אם התקופה הקצרה של שפילריין כמטופלת לא היתה משמשת להשמצה שלה ולהגדרתה כ"אישה המשוגעת" שהתאהבה בפסיכואנליטיקאי שלה ו"הכריחה" אותו לרפא אותה באמצעות שיטה מסוכנת הידועה בשם "ריפוי באהבה".

 

היא היתה נערה בת 19, ככל הנראה קורבן לגילוי עריות (שבעקבות זאת אובחנה לעתים קרובות רטרואקטיבית כ"אישיות גבולית "או כ"סכיזופרנית"), חוותה "התמוטטות" מסוג כלשהו בתגובה לשנים של התעללות בילדות ולמותה הסמוך של אחותה הצעירה. הוא היה מטפל במרפאת בורגהלזלי המפורסמת, האל הארי בהתגלמותו, ניצל לרעה את הכוח שהיה לו על סבינה עת שהיתה במצב הפגיע ביותר (אמנם, יונג עצמו היה אז רק בן 27, אבל ההבדל בין עמדות הכוח של השניים היה מוחשי ומשמעותי). המעשה של יונג היה קרימינלי ולא אתי בעליל. הוא ניצל לרעה את התופעה שפסיכואנליטיקנים מכנים בשם "טרנספרנס" והציע הסדר פוליגמי שיכלול את אשתו. בחוכמתה ובשפיותה, סבינה סירבה לו.  

 

סלס מדגישה את העובדה ששפילריין הוגדרה כמי ש"נרפאה" בזכות לא אחר מאויגן בלוילר. ואף שמערכת היחסים האון-אנד-אוף שלה עם יונג נמשכה לא מעט שנים, גם כשהיתה מטופלת חוץ שלו וגם כשהיתה דוקטורנטית שלו, שפילריין לחלוטין שמה את הפרשייה הזאת מאחוריה והמשיכה הלאה להשגת דוקטורט בפסיכיאטריה. מנחה התזה שלה היה, כמובן, יונג.

 

 

קרל יונג. היה לו פטיש לנערות יהודיות

 

 

מתברר שליונג היה פטיש לנערות יהודיות. בשנת 1910 כתבה שפילריין ביומן שלה: "הוא [יונג] מת על נערות יהודיות עם עור כהה", ואין זה משנה כמה הוא רצה להישאר "קרוב לדת ולתרבות שלו", הוא חשק ב"שחרור מהמחויבויות האבהיות שלו בזרועות יהודייה חסרת אמונה". כפי שחשדה שפילריין וכפי שאף הודה יונג באוזני פרויד, "היהודייה קפצה בצורה אחרת". לטענת סלס, היתה ליונג מערכת יחסים קודמת עם אישה יהודייה. שפילריין חשדה שהיא עשויה להיות "התחליף הפסיכו-מיני" של יונג.

 

וכשהוא לוקח את האנטישמיות שלו, שעברה ארוטיזציה לרמה חדשה לגמרי, מתעמת יונג עם שפילריין בנוגע לסיבה שהיהודים נדחקים לשוליים: "...[היהודי] הוא הרוצח של הנביאים שלו עצמו, אפילו של המשיח שלו". והנה האופן שבו השיבה לו שפילריין: "... אתה מאשים אותנו היהודים, כמו פרויד, בכך שאנו תופסים את החיים הרוחניים העמוקים ביותר שלנו כהגשמת משאלות אינפנטילית. על כך עליי להשיב לך שלא ניתן למצוא אומה שכה נוטה לראות את המיסטיות ואת הבטחת הגורל (האמונה?) בעולם הזה כמו האומה היהודית". פרויד כתב לשפילריין: "היינו ונותרנו יהודים. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יעריכו אותנו".

 

ואולי זו בעצם אשמתה שנרצחה בשואה?

 

בני זמנו של יונג סירבו להאשים אותו, זאת בניגוד לפרויד עצמו. אפילו באחרונה, בשנת 2010, תירץ ג'ון האול את הטרנסגרסיה של יונג כך: "יונג היה רחוק מלהיות המטפל היחיד שניהל רומן עם מטופלת. המעללים של גרוס היו לאגדה, סטקל נהנה ממוניטין נרחב כ'מפתה'. ג'ונס שילם דמי סחיטה למטופלת לשעבר והקולגה המוערך שלו אוטו ראנק ניהל רומן מפורסם עם המטופלת שלו אנאיס נין". סלס מצטטת את עבודתי שלי בנושא זה כדי לחזק את הטיעון שלה, ואני מודה לה על כך.

 

ואולם, חשיבותה של שפילריין הוא בכלל לא כמטופלת, או אפילו כ"מטופלת נצחית". שפילריין הינה חלוצה בתחום הפסיכואנליזה שרעיונותיה המקוריים "הושאלו" בידי יונג ופרויד, תוך לעתים אי-מתן קרדיט, ושרעיונותיה המקוריים על מיניות נשית, על מוות ולידה מחדש, על פסיכולוגיית ילדים ועל חשיבות הקשר בין אם לבת נשכחו לחלוטין. כפי שמדגימה סלס באופן משכנע, שפילריין התרחקה מיונג במהירות כשהחלה לחשוש מפני האפשרות שהוא "גונב רעיונות מהמחקר שקרא". פחדיה בהחלט היו מבוססים.

 

שפילריין כותבת: "אני חייבת להודות שאני חוששת מאוד שהחבר שלי [יונג], שתכנן להזכיר את הרעיון שלי (בנוגע לארכיטיפים בלא-מודע הקולקטיבי שלנו, בנוגע למוות ולידה מחדש) במאמר שלו בחודש יולי, באומרו שיש לי זכות ראשונים, עשוי בהחלט לשאול את כל הפיתוח של הרעיון, שכן כעת הוא אומר שהוא רוצה להתייחס לרעיון כבר בינואר... איך אני יכולה להעריך אדם שגנב את הרעיונות שלי, שכלל לא היה חבר שלי, אלא יריב קטנוני ותככן? ... אני אוהבת ושונאת אותו בו-זמנית".

 

 

סבינה שפילריין. רעיונות נבואיים על פמיניזם

 

 

בניגוד ליונג, פרויד דווקא נתן לשפילריין קרדיט על הרעיון שלה בנוגע ליצר המוות. באופן מדהים, העורכים המאוחרים יותר של עבודתו השמיטו בשיטתיות את הקרדיט שהוא עצמו העניק לשפילריין. ובשנת 1912, כשחברי האגודה הפסיכואנליטית של וינה דנו ברעיון, שפילריין, שהיתה חברה באגודה ונכחה בפגישה, היתה צריכה להזכיר להם שהרעיון היה במקור שלה, וכך להאציל בעלות אינטלקטואלית על רעיון שהיא עצמה הציגה בפני האגודה רק שנה אחת קודם לכן.  

 

שפילריין העזה לחלוק על פרויד, וכבר בשלב מוקדם הציגה תפיסה של "הפסיכולוגיה הנשית כדבר מה המתקיים מחוץ ובלי קשר לקנאת הפין". פרויד סירב להכיר בכך, והדיון עבר למחוזות אחרים. במהלך חייה נאלצה שפילריין להתעמת עם קבוצות של גברים חזקים ועוינים בווינה ובמוסקבה אשר פחדו או נעלבו מרעיונותיה הנוגעים לארוטיות הפולימורפית של נשים, מיניות בילדות וקנאת פין.

 

כפי שכותבת סלס: "כאישה היחידה בחדר, שפילריין קידמה רעיונות ודימויים של ארוטיות בזמנים שבהם המיניות הנשית תויגה [בידי פרויד] כ'יבשת האפלה' של הפסיכולוגיה, ואורגזמות נשיות קוטלגו לשתי קטגוריות: כאלו של הדגדגן, או 'אינפנטיליות', וכאלו של הנרתיק, או 'בוגרות'. הדגדגן עצמו הושווה לפאלוס כרות, והגירוי שלו נתפס כצורה של קנאת פין, ואם אישה לא הגיעה לסיפוק מיני מחדירה, היא היתה מאובחנת לעתים קרובות כפריג'ידית או היסטרית. בניגוד לכך, בצדק או שלא, שפילריין מנסה לתת ביטוי לאופי המיוחד של העוררות המינית הנשית, מבלי לבזות את ביטוייה או לסנן אותה דרך מגוון של נוירוזות".

 

שפילריין לא הצליחה להתפרנס בווינה, בציריך או בז'נבה בשל היותה אישה. בשנת 1923 היא נאלצה לחזור למוסקבה, שם אפשר לה סטלין להקים את המרפאה הפסיכואנליטית הראשונה. שפילריין שגשגה במוסקבה עד סוף שנות ה-20, כשסטלין סגר את המרפאה משום שרעיונות פסיכואנליטיים היו "יהודיים מדי".

 

היא עזבה את מוסקבה וחזרה לעיר הולדתה, שם המשיכה לטפל בחולים בשקט (היה זה מסוכן לעשות זאת, והאגודה הפסיכואנליטית של מוסקבה כבר התפרקה). באופן בלתי-נמנע, היא נהפכה לענייה. היא איבדה את שלושת אחיה, שהוצאו להורג בגולאג, אחר כך את בעלה, ולבסוף את הוריה. בלי גישה לקולגות, לחסידים או לסטודנטים, כמו אלו שהצילו את פרויד ברגע האחרון (הוא סירב לעזוב את וינה), שפילריין היתה לכודה - נטולת משפחה או חברים בעלי קשרים בחו"ל. בשנת 1942 רצחו הנאצים אותה ואת שתי בנותיה ועוד 27 אלף יהודים בטבח בן יומיים ברוסטוב על הדון.

 

באופן לא ייאמן, לדברי סלס (והיא מגבה דברים אלו בתיעוד), בשל העובדה ששפילריין כתבה על יצר המוות (שאותו ראתה כקשור במוות ולידה מחדש), כמה חוקרים פסיכואנליטיקאים ניסו אפילו להאשים אותה ברצח שלה עצמה בידי הנאצים! היא רצתה את זה, היא הזמינה את זה, היא סירבה לברוח מזה...

 

זה בלתי-נסבל שעבודתה של שפילריין נלקחה ממנה; שהדמות שלה הושחתה בידי האנשים הגדולים אשר השתמשו ברעיונות שלה מבלי לתת לה קרדיט; שהיא לא היתה מסוגלת להתפרנס באוסטריה ובשווייץ משום שהיתה אישה; שלא יכלה להמשיך את עבודתה פורצת הדרך במוסקבה משום שהיתה יהודייה; ושבסופו של דבר, בשנת 1942, נרצחה בידי הנאצים.

 

במעשה ההתנגדות ההרואי שלה ל"רצח הזיכרון", החלה סלס בתהליך ההחייאה מחדש של שפילריין, תהליך שהיה צריך להתחיל כבר מזמן. ספרה של אנג'לה סלס הוא תרומה פמיניסטית משמעותית לספרות. מישהו צריך לעשות סרט על סבינה שפילריין האמיתית.

 

* פיליס צ'סלר היא המחברת של 17 ספרים, כולל הספרים הפמיניסטיים פורצי הדרך "נשים ושיגעון" (1972), "חוסר ההומניות של נשים כלפי נשים" (2002), "כלה אמריקאית בקאבול" (2003), שזכה בפרס הלאומי לספרים יהודיים, ו"אפרטהייד המגדר האסלאמי: חשיפת המלחמה הרעולה נגד נשים" (2017). כותרתו של ספרה הבא היא "פמיניסטית לא-תקינה פוליטית". היא עמיתה בפורום המזרח התיכון ואחת מנשות הכותל המקוריות.

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6