שושלת פוליקר

17.02.14

יוני פוליקר מרגיש עכשיו חשוף ופתוח יותר. לקראת האלבום החדש, הוא מרשה לעצמו לדבר על הילדות במשפחה של ניצולי שואה, אובדן האח והעבודה עם הדוד המפורסם

 גיל שנה וילדות: גיטרות צעצוע

 

בסרטי וידאו של המשפחה אני מתועד  הולך באירועים משפחתיים לבמה של הלהקה, ועומד ליד הנגנים, מוקסם. זה מה שאהבתי, זה מה שרציתי, מגיל קטן. בבית גילו וטיפחו את המשיכה הזאת, וההורים שלי אפילו קנו לי בהתחלה גיטרות-צעצוע מפח.

 

בגיל שלוש יהודה, דוד שלי, קנה לי גיטרה חשמלית קטנה, אבל אמיתית. עד היום אני שומר אותה. היא מיניאטורית כזו. קטנה, חמודה וחשמלית לכל דבר. מעולם לא למדתי בהמשך לנגן; זה היה תמיד תוצאה של חָפירות, למידה עצמית.

 

ההופעה הראשונה שלי היתה בכיתה א'. אני לא ממש זוכר אותה, אבל היא היתה מול כל בית הספר שלי בקרית חיים. הכיתה עשתה איזושהי הצגה. אני לא זוכר על מה, אבל אני זוכר שניגנתי שירי ילדים, אולי "נד נד", באורגן קסיו ישן שהיה פעם בכל בית ספר. זה היה הניסיון הראשון שלי בהופעה מול אנשים.

 

מות האח קובי: תמיד חששנו שמשהו יקרה


מותו של קובי אחי נפל עליי כמו רעם ביום בהיר. אנחנו משפחה של ניצולי שואה, כך שתמיד היה פחד וחשש שמשהו יקרה, בפרט כשקובי שירת בצבא. וזה אכן קרה. זה היה זעזוע שהשפיע עליי חזק, והדרך שלי לבטא את עצמי היתה לכתוב. לא הרגשתי שיש לי עם מי לדבר. ההורים שלי היו כל כך עסוקים בכאב שלהם, ואני יכול להבין את זה.

 

אני עומד להוציא עכשיו שיר חדש שמדבר על כך. בשיר אני מדבר מגרונו של אח קטן,שמעלה כל מיני חוויות משותפות שעברנו. בפזמון אני שר לו שישמור על עצמו, שיחזור מהצבא בשלום ושלא ישכח אותי. זה לא שיר טרגי, אלא דווקא אופטימי מאוד.

 

אחרי מותו, בגיל 15, התחלתי לכתוב מוזיקה. לפני כן כתבתי רק מילים. זה היה בתחילת שנות ה-90, והיה מין משהו באוויר שנתן לי מצע נוח מאוד לכתוב עליו. זה שייך גם לקובי, כי המוות שלו יצר בי איזושהי חדות, שעזרה לי לכתוב שירים. האובדן יצר אצלי רגישות והזדהות, בעיקר כלפי ההורים שלי. אלה תכונות שמאוד חשובות שיהיו לכותבים, לדעתי.

" יש לי תחושות טובות לקראת האלבום הבא. התהליך הזה מאוד מרגש אותי. האלבום מאוד אישי. אני פותח בו דברים, נוגע שם בפרידה, בזוגיות, ברווקות, באובדן אחי, ויש בו שני שירים שאני מקדיש לו. כאן אני מרגיש חשוף ופתוח יותר לעומת השירים מהעבר "  

 פוליקר את פוליקר: בהתחלה זה היה גדול עליי


דודי, יהודה פוליקר, הציע לי לבוא ולנגן איתו עוד לפני שהייתי בן 18, אבל חששתי. זה נראה גדול עליי. בגיל 23 עברתי לתל אביב. חיפשתי בדיוק עבודה, ועבדתי בינתיים בכל מיני עבודות מזדמנות. אחרי שנה בתל אביב, יהודה חיפש גיטריסט נוסף להפקה, והוא הציע לי. הפעם הצטרפתי. זה עדיין נראה גדול עליי, אבל הייתי קצת בוגר יותר, ולכן הלכתי, למרות הפחד.

 

בהתחלה היה לי קשה, כי הייתי מאוד מרוכז ופחדתי לטעות, אבל זה עבר לי. אחרי שנה השתחררתי, ואני ממש זורם שם. מאוד כיף שאין את הלחץ הזה היום. הניסיון בהופעות נתן לי שפשוף רציני וגם אפשרות לראות איך קהל מרגיש שירים.
 

אלבום הבכורה: מהמיטה למיקרופון


את אלבום הבכורה הקלטתי בעצמי בבית שלי, בגיל 28. זה היה אלבום מאוד ביתי. עברתי מהמיטה לשולחן ולמיקרופון - הכול נעשה בחדר אחד כמעט. האלבום היה למעשה מצבור של שירים ואוספים מכל מיני תקופות שבהן הקלטתי כל מיני דברים על המחשב. הוא לא היה אלבום אחיד מבחינת הסאונד, כי לא הקלטתי אותו מההתחלה עד הסוף עם קונספט מגובש ובאולפן. היה שם הרבה מאוד גראנג' ודיסטורשן, וגם שירים רגועים יותר.

 

השיר שהכי מזוהה עם האלבום היה "שונא לאהוב", שהצליח במירכאות. למה במירכאות? כי הכול יחסי, וגם כי קשה לי קצת עם המושג הצלחה. הצלחה היא דבר מאוד אישי. בכל אופן, אפשר להגיד שזה השיר המוכר מהאלבום, שיר שהשמיעו ברדיו.

 

הוצאת האלבום היתה מרגשת וכיפית, במיוחד כשהמוצר הגיע אליי ליד. אמנם מוזר לקרוא לזה מוצר, למרות שהוא עם עטיפה וטקסטים והכול. התקופה היתה מאוד אינטנסיבית. היו לי המון ראיונות ברדיו ובעיתונים. אלה מקומות שאני לא רגיל להיות בהם. אבל כמו בפעם הראשונה שהופעתי עם יהודה - למדתי מהתהליך כל מיני דברים הנוגעים להוצאת אלבום, שלאו דווקא קשורים למוזיקה. זה היה מאוד משמח מבחינתי.

 

האלבום הגנוז והאלבום הבא: סוג של גדילה
 

לפני שנתיים-שלוש הקלטתי אלבום חדש, גם כן באותה דרך של האלבום הראשון. מצאתי קונספט מוזיקלי, והוא היה כבר יותר מגובש מהראשון. הסינגל הראשון שהוצאתי מהאלבום היה "איש אמיתי", שהושמע יפה ברדיו. אחריו הוצאתי עוד כמה שירים, ואותם השמיעו פחות.

 

בד בבד עם התהליך הזה, הפקתי אלבום ללירז צ'רכי, וזה הוציא אותי מהפוקוס של העשייה של האלבום שלי. ואז באו כל מיני שירים חדשים, שהרגשתי איתם נכון יותר. אחרי הרבה מחשבות, החלטתי לא להוציא את האלבום ההוא, להמשיך הלאה ולהוציא אלבום חדש. את האלבום החדש הקלטתי עם שמוליק דניאל באולפן שלו. עבדתי עם דן תורן על הטקסטים של האלבום, ואפילו כתבנו שני שירים ביחד. בגדול, זה עוד צעד קדימה, גם מהאלבום הראשון וגם מהאלבום השני. זו היתה מבחינתי עליית מדרגה מבחינת טקסטים, סאונד ודגש על דברים נוספים, כמו סאונד מסוים בתופים, בס מגבר נדיר שהייתי צריך ועוד. זה אלבום קונספטואלי יותר, מכל בחינה. זה אלבום שהוקלט מההתחלה ועד הסוף באותו חדר, באולפני Hook.

 

בשלב מסוים, ממש לפני שרציתי להוציא סינגל מהאלבום, פגשתי את רפי קריספין. הוא שמע את האלבום ומאוד אהב אותו, ובמיוחד את "חדר להשכיר", שהיה אז שיר בליווי גיטרה אקוסטית ומפוחית בלבד. הוא ביקש להקליט אותו מחדש, ועשינו את זה באולפן שלו. זה היה השיר היחיד באלבום שהוקלט בסוף באולפן שונה. זה גם השיר היחיד שרפי הפיק ועיבד. רפי בעצם הפך אותו לשיר מופק, שמתאים יותר לרדיו.

 

יש לי תחושות טובות לקראת האלבום הבא. התהליך הזה מאוד מרגש אותי. האלבום מאוד אישי. אני פותח בו דברים, נוגע שם בפרידה, בזוגיות, ברווקות, באובדן אחי, ויש בו שני שירים שאני מקדיש לו. כאן אני מרגיש חשוף ופתוח יותר לעומת השירים מהעבר. גם שם הייתי חשוף, אבל היום אני מרגיש שלם יותר. נראה לי שזה חלק מהעשייה - סוג של גדילה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי