כל העולם בלחיצת כפתור אחת

04.12.13

נירו אבקסיס - שגדל על הזמרים הערבים הגדולים, מנגן בחליל רועים בדואי ובנבל בדואי, מעריץ מוזיקה מהמפרץ הפרסי ומסודאן ומבצע ומקליט פלמנקו – חוזר בזמן

פתח תקוה: משהו במנגינה של בית הכנסת פגע לי בבטן

 

בגיל חמש הגעתי עם אבא לבית הכנסת אהל יצחק שבפתח תקוה. משהו במנגינה, במבטא, בפשטות, פגע לי בבטן. מאז התחלתי ללכת לבית הכנסת לבד או עם השכן העירקי. לאחר כמה חודשים, הבנתי שזו בעצם העברית, והתחלתי להקפיד על ח' וע', כמו ששמעתי בבית הכנסת. אפילו הבאתי הביתה את הנגינה ששמעתי שם. הפיוטים קירבו אותי למוזיקה האנדלוסית, וגם לתהילים. שם התוודעתי לספר השירה האמיץ ביותר של היהודים, שנכתב על ידי אדם שמדבר עם אלוהיו כחבר או כאבא, בצורה הכי גלויה וישירה, אבל עם שפה עשירה.

למעשה, בית הכנסת סלל לי את תחילת הדרך למוזיקה. שם קיבלתי את המוזיקה, את השירה ביחד ואת האווירה החמה והאינטימית: כולם באים לכבוד שבת ושרים ביחד את כל שיר השירים - לכה דודי ומזמורי תהלים נוספים.

 

עפרה: הבטיחו לי מרחבים, הלכתי להרים

 

בגיל 11 הגעתי לעפרה. לקח לי כמה שעות להבין שאני לא שייך. באתי בתור ילד משכונה כפרית בפתח תקוה. גידלתי אתון וביליתי בשדות. לא רציתי לעבור לעפרה, אבל הוריי הבטיחו לי שמדובר במקום שיש בו המון חמורים. בפועל, באתי לשם וראיתי ילדים שעסוקים בדברים אחרים. מנגד, ראיתי מרחבים אינסופיים והבנתי שאני שייך למרחבים האלה, ולא לאותם ילדים.

 

פניתי אל ההרים, שם התוודעתי לרועי הצאן. כל יום למדתי עוד שתי מילים בערבית, ואחרי זמן מה, התוודעתי לשיבאבא - אותו חליל רועים פשוט ומנצח בעל חמישה חורים, עשוי נחושת או צינור חשמל מפלסטיק. התעקשתי עד שיצא הצליל הראשון, ומאז לא עזבתי אותו. בהרים האלה הכרתי גם את המוזיקה של השקט, שהיום אני מבין שהיא היצירה הגדולה מכול.

 

עזה: צבא, אום כולתום, בית חולים ועוּד

 

בגלל היותי דובר ערבית, הגיעו לידיי המון קלטות של זמרים ערבים - חלקם שייכים לזרמים קיצוניים באסלאם, חלקם ביצועים מודרניים של יצירות מצריות, כגון עבד אל חלים ואום כולתום. אם בתור נער הייתי שומע ג'ו עמר, חיים לוק וזוהר ארגוב, פתאום המשכתי לערבית בת זמננו. זה עשה לי את זה. התחלתי לפשפש בזה, להקשיב. התחברתי ממש מהבטן.

 

בכיתה י"ב התחלתי לעבוד בחקלאות; היה ברור לי שאני הולך להיות חקלאי עם הרבה שטח והרבה פעילות. אבל לקראת סוף השירות הצבאי, אושפזתי בהדסה עם זיהום במוח. פתאום, המצב הזה של אשפוז ואי תנועה של הגוף, הכניס אותי לסוג של ואקום. הייתי לוחם וחקלאי ופעיל אנרגטית, ופתאום הרגשתי כמו אדם כמעט מת, עם אנשים גוססים מסביבו. זה הביא אותי למקום אחר.

 

בנקודת הזמן הזאת, החליל, הנגינה והשירה - שהיו עניין די שולי בחיים שלי - הפכו להיות עניין מרכזי. מצאתי את עצמי בשוק הפשפשים, קונה את העוּד הראשון שלי ונוסע לסיני.

 

סיני: החיבור למוזיקה הקליג'אית והסודנית

 

בסיני התוודעתי למוזיקה הקאליג'ית, שמגיעה מסעודיה, מכוויית, מסיני, מבחריין, מתימן ומארצות שבהן גרים בדואים. שם התוודעתי גם לסומסומיה - הנבל הבדואי בעל חמשת המיתרים שעשויים מחוט טלפון או מגיד שנלקח מברקס של אופניים. הכרתי שם גם מוזיקה סודנית. אותם סודנים שעבדו בסיני נפתחו והרשו לעצמם לשיר לי לילות שלמים שירי געגוע למולדתם.

 
"הנשמה", נירו אבקסיס
 

מאז יצרתי הרבה עם הניגון הזה, הפשוט והמתגעגע. אותה פשטות שנמצאת בכל המזרח הרחוק כבשה אצלי משהו. אחרי שחזרתי מכל הסיבוב הזה, חבר הזמין אותי לטוס איתו להודו. אחרי שחזרתי משם, הייתי כאן כמה שנים יפות, ואלה הוקדשו ליצירה.

 

ספרד והאלבומים: השראה לחיבור שורשי

 

בשנת 2001, ואני בן 28, טסתי לספרד במטרה למצוא מורה לגיטרה פלמנקו. את השירה שמעתי בקסטות, וידעתי שאני חייב להיות שם כדי ללמוד מקרוב. משהו שם נגע ולא נתן מנוח. באתי עם מעט ספרדית שלמדתי בארץ וחיפשתי מורה. בסופו של דבר, מצאתי מורה דגול בברצלונה, והזמר ששר איתו אימץ אותי כאב. פעמיים בשבוע באתי לשמוע הופעות חיות בפניה - מקום הופעות של פלמנקו. השירה הזאת נכנסה לי כל כך חזק לעצמות, ששהיתי שם ארבע שנים וקיבלתי המון השראה - גם להלחנה וגם לנגינה בעוּד וגם לחיבור לשורשים של משפחתי מצד אבא - משפחת אבקסיס, שמקורה בקורדובה, עירו של הרמב"ם. עד היום ישנו רחוב ששמו אלבוקסיס, שמרחקו כ-50 מטר מבית הכנסת מימוני.

 

בחזרה הראשונה שלי מספרד, בשנת 2002, הקלטתי את אלבום הבכורה שלי "דוניה" (עולם). הופעתי עם שירי התקליט בספרד, אבל לבקשת השותף שלי ליצירתו, הוא נגנז. ב-2009 הוצאתי דיסק נוסף, "שוועתנו". בימים אלה אני עובד גם על תקליט שמבוסס על עוּד וגם על הקלטה מחודשת של "דוניה", כולל חומרים נוספים שצברתי מאז.

עוד פרטים על מופע אל הנשמה של נירו אבקסיס בבית אבי חי

עוד בבית אבי חי