העשור הפסיכוטי

שמואלוף. כל כך קרוב, כל כך רחוק לשיר הפותח את ספר השירה החדש של מתי שמואלוף קוראים "זרע ללא": "הוּא זֶרַע לְלֹא אֲדָמָה,/ הוּא חַי עַל פְּנֵי הַמַּיִם/ וּמֵת לְיַבָּשָה."

בלימודי קולנוע נהוג לומר שפריים ראשון בסרט נחשב טוב אם הוא מכיל את התמה המרכזית ואת הסיפור של הסרט כולו. נדמה שהשיר הראשון של שמואלוף בספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (הוצאת נהר ספרים) עושה בדיוק את זה.

לאורך כל שירי הספר הפוליטי-חברתי (ובד בבד המאוד אישי) של שמואלוף, הוא מחפש את מקומו בחברה הישראלית שמקיפה אותו, ולא מוצא. זרע צריך אדמה כדי לנבוט ולצמוח. זרע זכרי צריך ביצית כדי להתרבות ולייצר המשכיות. אבל הזרע של שמואלוף צף על פני המים חסר אונים, לא בטוח במקומו.

בכל שיריו של שמואלוף ניתן להרגיש את התסכול שלו ואת המחאה שהוא מפגין מול ישראל מודל 2013, בית שהופך אט אט למנוכר בעיניו. אך מלבד הרגשות האלה, ניתן גם להרגיש את האהבה שלו למדינה הזאת, את הרצון שלו לחיות כאן ולהיקלט באדמה, או כמאמר המשורר: "וּמֵת לְיַבָּשָה".

קינת המהגר

שמואלוף, 41, הוא פעיל חברתי, משורר ועורך. ספר הפרוזה הראשון שלו עתיד לצאת בשנה הקרובה בהוצאת זמורה-ביתן. באחרונה העתיק שמואלוף את מגוריו לברלין הקרירה ושוקד על עבודת הכתיבה משם. למען הגילוי הנאות אספר שששמואלוף היה משתתף קבוע בערבי השירה "ערס פואטיקה" שיזמתי בשנה האחרונה, ודרכם זכיתי להכיר אותו מקרוב. "אני מתנסה בזנבות של סיפורים ובמירוץ נגד החורף הגרמני," מדווח שמואלוף על עיסוקו בסביבה החדשה שלו.

יש משפט בשיר "ישראל": "ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותך רק מרחוק".

אתה חושב שבדיעבד הספר שלך ניבא את עזיבתך את הארץ?

"לא אגיד שהדברים הללו לא עלו בראשי. אפשר להוסיף גם את כותרת השיר 'היגרתי למדינה הלא נכונה'. הכתיבה היא לא רק פיזית. אצלי הדברים באו כהתכתבות מודעת עם היצירה חסרת התקדים של המשורר מואיז בן הראש "קינת המהגר". בספר השירה הזה בן הראש עסק בכל התהליך של הגירה כפוסט טראומה, ואצלי זאת היית קפיצה לפוסט-פוסט-טראומה. כמו בוואלס האוסטרו-הונגרי הפותח את "הורה הסלמה" של הבילויים: 'שזה יקרה, ניפגש על החוף, ניפגש על החוף, כשיגיע הסוף; נאכל פירה מדברים שנקטוף, נצטרך לאסוף, כשיגיע הסוף' . חייבים לכתוב כשיגיע הסוף, אבל גם לך ולקוראים אין פתרון למשוואת הרב נעלמים הזאת".

"האסון מתחיל בארוחת עסקים" הוא ספר השירה הרביעי של שמואלוף. קדמו לו "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006) ו"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010). בהשקת הספר, שנערכה בתל אביב, הכריז שמואלוף שזהו ספר השירה האחרון שלו.

ספר קצת על תהליך כתיבת הספר. האם הוא היה שונה מתהליך כתיבת הספרים הקודמים שלך?

"אני חושב שהייתי בתוך בלגן גדול אחרי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" כי היה בי הרבה זעם וחיפשתי מקום שיתחיל להקל את הקושי בכתיבה של שירה מהסוג החדש שהרגשתי. רציתי ללכת לכיוון יותר גמיש שיוכל לדבר מאפיינים חדשים. השפה לקחה אותי לחשיבה יותר קומית בכותרות, למשל כותרת השיר וגם כותרת הספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים". הכותרת והשורה מצביעות על חוד קשה. אך בקריאת הכותרת גם משתחררת תחושה של קומיות, שמרגיעה ולא מרחיקה, שזה אולי עוד הסבר להתקבלות הרחבה של הספר בקרב סצינת השירה המצומצמת. כתיבת הספרים האחרים היתה קלה אבל מסורבלת. היום יש לי הבנה יותר גדולה לגבי התהליך. רכשתי ג'אז מסוים, שעושה את כל התהליך יותר קל. וגם אחרי שאתה צועק, כותב מספיק בחדר הסגור של המילה הרעבה, אפשר להירגע ולכתוב במילים יותר עדינות, עם חמלה ריימונד-קארברית-מזרחית שכזאת".

בספר יש לא מעט שירים מלאי ביקורת פוליטת-חברתית נוקבת. אתה רואה את זה כספר של תקווה או של ייאוש?

"כתיבה היא מעשה של תקווה ושל ייאוש בו בזמן. כי כתיבה היא מעשה של שינוי, רצון לתקן דרך השפה. אבל בו בזמן יצירה רדיקלית בישראל/פלסטין הינה סוג של "מחברות התבוסה"; תעודה שנשארת בידי הארכיאולוגיות של המפלות הגדולות. ליצנוּת המילה לא מציעה גאולה, אלא התרוקנות ודלדולה של רוח פרצים".

מול ערוץ הקניות

מוטיב נוסף שחוזר לאורך כל הספר הוא האופן שבו מלהטט שמואלוף במילים ובשפה בחופשיות, בניגוד למציאות המגבילה שהוא מתאר בשירים: בשירה הכול אפשרי, בניגוד למציאות שסוגרת עליו. בספר מופיע שיר ושמו "יהיו לנו בתים בשיר אבל לא היה לנו שיר בבתים". בשירו "בטבח האחרון הפגנתי, ואתה?" הוא מתאר את המציאות המדממת שגם תחבולות הכתיבה אינן מסוגלות לרפא. "זה לא פשוט להכניס פצוע/ לבית החולים של השירה/ כשאין תחבושות מטפורה/ ואחיות של דימוי".

הלהטטנות שלך בשפה, כפי שהיא מורגשת בספר ביתר שאת, היא גם תגובת נגד למציאות המגבילה?

"השפה נשחקת בידי מערכת ההסברה, והמטאפורות אובדות בתוך שינוי המציאות המסגפת, והדימויים פושטים את הרגל אל מול ערוץ הקניות. אבל אם רוקדים עמוק לתוך ההיפ הופ המקפץ בגרפיטי, בין פסי רכבת מפחידה, אפשר לתפוס מהסלנג ומהדיבור את ההתחדשות: לכתוב כותרת שלא מסתדרת, מילה שתשבש את המבט הכי קשוח ומחוספס. קיבלתי השראה גדולה מהיצירה של גבריאל בלחסן ז"ל ומהאנרגיות של ההופעה של רועי צ'יקי ארד, שייבדל לחיים ארוכים." " כתיבה היא מעשה של תקווה ושל ייאוש בו בזמן. כי כתיבה היא מעשה של שינוי, רצון לתקן דרך השפה. אבל בו בזמן יצירה רדיקלית בישראל/פלסטין הינה סוג של "מחברות התבוסה"; תעודה שנשארת בידי הארכיאולוגיות של המפלות הגדולות "

מה הביא אותך להחלטה שזה יהיה ספר השירה האחרון שלך?

"אני מתחיל להתנער מההחלטה הזאת... (צוחק). סתם. תראי, אני בטח אוציא עוד ספרים, אבל הם אף פעם לא יעברו את סף הדרגש של העשור המטורף והפסיכוטי שעברנו עם המחאה, המלחמות, האכזריות לפלסטינים ואיבוד דור נוסף של מזרחיות רדיקלית. איך נתקענו רחוק כל כך מראש ממשלה מזרחית? אך עם המשבר, יצאתי להרפתקת מילת סיפורים, רחוק מפלסטינא".