יתומים היינו

הרב עובדיה יוסף לא רק היה גדול פוסקי הדור, אלא גם דמות רוחנית שחזונה איחד את כל העולם החרדי-ספרדי סביבה. אתמול מאות אלפים מהם עמדו במסע ההלוויה מיותמים, מלווים במבט את מיטתו של רבם הנערץ, שנעלמה בחשכה

ממסע הלוויה של הרב עובדיה יוסף נחרתה בתודעה תמונה אחת, פשוטה, מכמירת לב. מאחורי רחוב מלכי ישראל, שם התקיים מסע הלוויה, עומד אתר בנייה גדול, סמוך למחנה הצבאי שנלר. זהו ככל הנראה המקום הקרוב ביותר למסע הלוויה שניתן היה לעמוד בו בצורה מרווחת. עשרות בני אדם – רובם חרדים – עמדו על תלוליות העפר של אתר השיפוצים והשקיפו על מסע הלוויה ושמעו ברמקולים ענקיים את זעקות השבר והנהי של הרבנים המספידים.



והנה, על האדמה, ליד התלוליות הללו, ישב גבר חרדי כבן 40, ממרר בבכי, עוטף בידיו את בנו הקטן בן החמש. האב מקשיב להספדים, עוצם את עיניו, מהנהן; בנו הקטן מצטנף בצדו, תולה עיניים גדולות בשרשרת השוטרים שעומדת על הגבעה ממול, מרגיש, דרך חיבוקו של אביו, את האובדן.  

 

זו היתה הלוויה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל. מאות אלפים הצטופפו ברחובות השכונות החרדיות של ירושלים; רובם הגדול חרדים, אך לצדם לא מעט סרוגי כיפות וחוזרים בשאלה. ברחוב בר אילן, שאליו הגיע מסע הלוויה בסיומו, הסתובבו נערים חרדים-ספרדים בחולצות קרועות, כאות לאבל.

בפינת הרחוב חבורה של נערות סמינר חרדיות יושבת וממררת בבכי. אחת מהן, גילה, משוחחת בטלפון עם חברה: "אני בהלוויה של מרן", היא מדווחת, "את לא מאמינה מה היה היום בסמינר. היינו כל הבוקר בתהילים, ממש צרחנו, קיבלנו על עצמנו כל מיני קבלות. אבל הקב"ה רצה אחרת", היא מסכמת בעצב, ממהרת לסיים את השיחה.  

 

ההספדים על הרב עובדיה נישאו ברחובות גאולה, סמוך לישיבת פורת יוסף, ה"אוקספורד" של עולם הישיבות הספרדיות – מוסד שבו למד הרב עובדיה עצמו ובו צמחה אליטה חדשה של תלמידי חכמים מזרחים. ברחוב בר אילן, רבע שעה הליכה משם, קרוב לבית העלמין סנהדריה שבו ייטמן הרב שעות אחדות לאחר מכן, התכנסו אלפי אנשים סביב רמקולים ענקיים שהשמיעו בשידור חי את ההספדים. 

 

פגשתי שם את דביר, ציוני-דתי, תלמיד ישיבת הסדר. תורתו של הרב עובדיה יוסף – מפעלו ההלכתי, פסיקותיו והנהגותיו ההלכתיות – מצוטטת ונלמדת בישיבתו של דביר כמעט מדי יום; השקפת עולמו של הרב, לעומת זאת, רחוקה מזו של דביר כרחוק מזרח ממערב. הרב עובדיה הוא בוודאי לא ממוריו הרוחניים של דביר. אני שואל אותו מה הביא אותו ללוויה. "הרב היה עצום וגדול בתורה", אומר דביר, עיניו נוצצות, לראשו כיפה סרוגה קטנה, בולטת על רקע המגבעות השחורות שמסביב. "היתה לו רגישות אמיתית של פוסק. הוא ראה את מי שעמד מולו; הוא לא התעלם, תמיד ניסה להקל ולעזור. הרב עובדיה שאני גדלתי והתחנכתי עליו. הוא איש שלא ישן בלילה כדי להתיר את העגונות של מלחמת יום הכיפורים. הוא נגע בי, ובגלל זה אני כאן".

 

הניתוח נדחה, העגונה הותרה

 

אנושיותו ורגישותו של הרב עובדיה הוזכרו גם בהספדו של בנו, הרב דוד יוסף. הבן סיפר על התקף הלב הראשון של הרב עובדיה, שבעקבותיו אושפז בבית החולים. רופאיו החליטו שעליו לעבור צנתור באופן מיידי. להפתעת סובביו, הרב עובדיה ביקש לדחות את הצנתור בשלוש שעות ולחזור בינתיים לביתו. כשנשאל מדוע ביקש לדחות את הצנתור, סיפר הרב שהוא עסוק במתן תשובה הלכתית לאישה עגונה. הוא ידע שישנם סיכויים שלא ישרוד את הניתוח, "ומי ידאג לעגונה הזו?!", זעק. הניתוח נדחה, הרב עובדיה התיר את העגונה.

 

ליד טנדר ישן שחונה בצד הכביש עומדת קבוצה גדולה של יהודים חרדים, מטים אוזן להספדים. ניסים, עובד מדינה כבן 55, כיפה שחורה לראשו, מאזין באדיקות להספדים, דמעה זולגת מעיניו. "אני מרגיש שהוא כמו אבא שלי", אומר ניסים ומספר על שיעוריו של הרב עובדיה במוצאי שבתות, שאליהם נהג להגיע. "אני הולך לפי הפסקים שלו, אני מקשיב לשיעורים שלו. התחזקתי בזכותו. איפה הייתי היום אם לא הוא. תראה את כל האנשים האלה שעוברים כאן. כמה יש? חצי מיליון? יותר? בכל אלה הוא נגע. זה גדול הדור. זה אדם שכשהוא הולך, משהו בעולם חסר. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר". " ניסים, בן 55: אני מרגיש שהוא כמו אבא שלי. אני הולך לפי הפסקים שלו, אני מקשיב לשיעורים שלו. התחזקתי בזכותו. איפה הייתי היום אם לא הוא. תראה את כל האנשים האלה שעוברים כאן. כמה יש? חצי מיליון? יותר? בכל אלה הוא נגע "

 

רק לאחר מכן, כשצפיתי בשידורים מאולפני החדשות, התחדד בקרבי הניגוד בין דבריו של ניסים -  שמשקף מן הסתם רבים שבאו ללוות את הרב בדרכו האחרונה - ובין המתחולל באולפני הטלוויזיה. התקשורת עסקה במלחמותיהם של אריה דרעי ואלי ישי ובשאלת עתידה של תנועת ש"ס, ואילו בלוויה בירושלים ביכו מאות אלפים את לכתו של מנהיג רוחני.

 

אני מביט בחבורה שעומדת ליד ניסים – אברכים חרדים-ספרדים, עוצמים עיניים בדבקות, מאזינים לדברי המספידים וזועקים, בסיום המעמד, את הפסוק "שמע ישראל". אלה הם צבאותיו של הרב עובדיה יוסף – ציבור שנרקם מתוך חזונו ומאבקו הרוחני-הלכתי; שנענה לפסיקותיו ולקריאה הגדולה "להחזיר עטרה ליושנה": לגבש ציבור חרדי-ספרדי שנשמע לפסיקותיו של רבי יוסף קארו.

 

הנה הם, באלפיהם, גודשים את הרחובות, קרועי חולצות, בוכים: הם סמל הניצחון. משום שמסע הלוויה של הרב עובדיה יוסף היה לא רק מסע פרידה מגדול הפוסקים בדור האחרון; הוא היה גם מסע הניצחון של הרב עובדיה, העילוי הצעיר וחסר הייחוס מישיבת פורת יוסף שחזונו כבש מאות אלפי לבבות ואיחד סביבו את כל העולם החרדי-ספרדי וחלקים גדולים נוספים בעולם היהודי בכלל. חלק מהם, מאות אלפי מאמינים, עמדו בסוף הלילה הזה, הראשון בלי הרב עובדיה, מיותמים, מלווים במבטם את מיטתו של רבם הנערץ, מניחים לו להיעלם בחשכת הקבר בבית העלמין בסנהדריה. 

עוד בבית אבי חי