האירוויזיוניסט

06.10.13

החלומות על עלייה ממרוקו, המילואים במלחמת יום הכיפורים וה"עם ישראל חי" על אדמת גרמניה. אבי טולדנו – האיש, האירוויזיונים והמסרים הציוניים – חוזר בזמן


טולדנו. עוד במרוקו היה אופטימי (פלאש 90)
ממרוקו לישראל: כך זייפתי את חתימת אבי
 
גדלתי בבית מאוד ציוני. משחר ילדותי תמיד אמרו לנו שאנחנו חיים במרוקו באופן זמני ושאנחנו על מזוודות ושיום אחד נצטרך לקום ולעלות לארץ ישראל. זה היה נוכח בבית שלנו מדי יום ביומו. לעתים קרובות סיפורי העלייה של שכנים, קרובים ומכרים עלו סביב השולחן, ביחד עם השאלה מתי נעלה. 
 
בגיל 15 גיליתי שאחד החברים שלי משתייך לתנועת נוער ציונית. כל התנועות פעלו אז במחתרת. החלטתי להצטרף אליו למרות גילי הצעיר, וכדי להשתיק אותי, היו חייבים לצרף אותי, למרות שעוד לא הייתי בן 18. באותם ימים ניהלתי מלחמת התשה כדי להשיג אישור שמאפשר לקטין לעזוב את הארץ. ביקשתי מאבא שלי לחתום לי על אישור לעזוב, והוא קרע את הדפים ואמר שזה לא בא בחשבון. יום אחד הוא אפילו הביא שוטר במדים עד הבית כדי להפחיד אותי. השוטר אמר לי 'מה רע לך? למה לעזוב את מרוקו?'. זה לא הרתיע אותי והמשכתי להגיש לאבא אישורים לחתימה, והוא מיהר לקרוע אותם. זה היה ריטואל.
 
יום אחד החלטתי לזייף את החתימה שלו, ולשחק אותה בפני כולם בתנועה שהחתימה אמיתית. ככה בעצם עליתי לארץ, עם דרכון קולקטיבי, עם עוד 300 יהודים. הגענו למרסיי, צרפת, ושם למדנו עברית במשך חצי שנה. 
 
מיד עם העזיבה, השכנה סיפרה לאימא שלי שברחתי עם הציונים. היא הלכה לשגרירות, דפקה על השולחן ואמרה שהיא רוצה את הבן שלה כי החתימה זויפה. הנציג אמר, "אנחנו יכולים להחזיר את הבן שלך, אבל יצטרכו לעצור אותו כי הוא זייף לדברייך את החתימה. אז את רוצה ילד בכלא במרוקו או חופשי בארץ ישראל?". היא ויתרה, כמובן.
 
השנים הראשונות בארץ: קיווינו למצוא חולות וגמלים
 
לאחר ההפלגה לארץ הגעתי עם הגרעין שלי לקיבוץ רוחמה. הגענו עם אונייה ששמה מולדת באמצע הלילה. בחשיכת הלילה לא ראינו שום דבר מהארץ המובטחת. ממש כלום. פשוט באנו, התארגנו והלכנו לישון.
 
בבוקר קמתי בשש כדי לראות לאן הגעתי. באופן לא צפוי, ראיתי מסביבי דשאים ירוקים, חדר אוכל מפואר במושגים של אותם ימים ומבנים מסודרים. הופתענו. קיווינו למצוא חולות וגמלים ואוהלים ולעזור בבנייה, אבל נחתנו במקום מפואר בעינינו, שנתן לנו תחושה שאנחנו מיותרים, אבל כמובן, בתוך זמן קצר הבנו שעבודה רבה לפנינו.
 
"הורה", מתוך קדם אירוויזיון 1982

מלחמת יום כיפור: רצתי לשגרירות וביקשתי לעלות
 
בעיצומו של יום הכיפורים, כשהתגוררתי בצרפת, שכן שלי הודיע לי שיש מלחמה בישראל. אמרתי לו 'מה איתך? עכשיו כיפור'. אבל הבנתי בתוך זמן קצר שהוא צודק. רצתי לשגרירות וביקשתי שירשמו אותי באחת הטיסות היוצאות לישראל. ביום השלישי למלחמה, בשלוש בלילה, חזרנו לארץ. אשתי הראשונה והתינוק שרק נולד בפריז נסעו במונית לתל אביב, ואני נסעתי ישר ל"הווי ובידור", ומשם לסיני. התחלתי להופיע שם בפני חיילים. 
 
באותם ימים פגשתי את עוזי חיטמן ז"ל ואמרתי לו: "יש לי פזמון של שיר שכתבתי - 'מה חשוב היום'. זה שיר שיוכל להרים את המורל הלאומי, אבל אין לי השראה לבתים". הוא אמר "תן לי לנסות", וכך נולד השיר.
 
השיר היה הצלחה כמו אש בשדה קוצים. עוד לפני שהוא יצא לרדיו, הדפסנו מודעות עם המילים של הפזמון. הן עוצבו בפונט אדום על רקע לבן עם מסגרת אדומה, וזה היה נראה ממש כמו ססמה לעידוד המורל הלאומי. כשהשיר יצא לרדיו, כולם כבר הכירו אותו ואת הפזמון. הם קראו אותו כבר על לוחות המודעות. זה היה 100 אחוז הצלחה ורייטינג – השיר הושמע בלי סוף. לאורך השנים, גם זכה לגרסאות שונות.
 
אירוויזיון: דבר בעל משמעות עמוקה ועצומה
 
את רוב השירים שכתבתי לקדם אירוויזיונים חיברתי עם מודעות כזו או אחרת לאהבת ארץ ישראל - "עוד נגיע", "הורה", "לחיים", "דיינו" וכמובן "חי", שביצעה עפרה חזה.
 
בתוך כל זה, היה הקשר מרגש במיוחד: ב-82' ייצגתי את ישראל באנגליה, והגענו למקום השני עם "הורה". ב-83' פנתה אליי עפרה חזה עם האמרגן שלה, בבקשה לכתוב לה שיר. אהוד מנור ואני כתבנו את "חי", ושם זה היה ריגוש עם ערך מוסף, כי לעמוד על אדמת גרמניה בפורום בינלאומי כזה ולצעוק "עם ישראל חי", זה הרבה יותר משיר. זה דבר בעל משמעות עמוקה ועצומה. " אימא שלי הלכה לשגרירות ישראל במרוקו, דפקה על השולחן ואמרה שהיא רוצה את הבן שלה כי החתימה על אישור העלייה זויפה. הנציג אמר: "אנחנו יכולים להחזיר את הבן שלך, אבל יצטרכו לעצור אותו כי הוא זייף לדברייך את החתימה. אז את רוצה ילד בכלא במרוקו או חופשי בארץ ישראל?" "
 
נישואי הבת: כמו לתת אותה לזר
 
את אחד השירים שלי, שאני הכי אוהב - "את ואני והוא" - כתבתי בתור האבא שמוסר את הבת שלו ל"זר" שבא "לגנוב" אותה ממנו, והוא ביום אחד מכיר אותך יותר ממני. אבל בסוף השיר יש השלמה, כשאני אומר "אני מוסר אותך לבן הזה שבא ומקווה שהוא יאהב אותך כמוני". 
 
הרעיון לשיר החל כשהתקשרתי לנייד של הבת שלי. היא ענתה ואמרה, "אבא, אני בפריז". אמרתי, "טל, מתי נסעת? לא אמרת מילה". היא אמרה "החבר שלי הפתיע אותי", אמרתי לה, "תספרי, איך זה קרה ככה מהר?", והיא אמרה שאין זמן וניתקה. פתאום חלחלה לתוכי תחושה על הזר הזה שבא לגנוב ממני את הבת שלי. מיד הלכתי וכתבתי את השיר.
 
אחרי הופעה באים אליי לא פעם אבות שמספרים לי עד כמה הם מזדהים עם הטקסט. יום אחד בא אליי בחור בן 30 ואמר מילים חמות על הטקסט. אמרתי לו "אל תגיד לי שאתה מחתן בת", והוא אמר בחיוך, "היא אמנם רק בת חמש, אבל מעכשיו אני דואג".
תגיות: אבי טולדנו

עוד בבית אבי חי