כיצד לעצור את הזמן ולהישאר בחיים

עינת יקיר
19.08.13

"מהותה של המילה נחשפת בדיוק כשהיא מתעלה מעל ההסכמים החברתיים, כשהיא מגלה את השארית השגיבה, הבלתי ניתנת לאילוף, ונותרת בכך". שמעון אדף, סופר, משורר, חתן פרס ספיר, מהרהר על כלי העבודה שלו


אדף. זיכרונות מהמפגש עם עליזה (צילום: אלדד רפאלי)
יד.

הֵיכָן אַתְּ? תַּחַת כַּר הִנַּחְתִּי סֵפֶר

שֶׁנָּתַתְּ לִי

הַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי

הַקְדָּשָׁתֵךְ בַּפֶּתַח – כְּתָב-יָד נָקִי כְּמוֹ

חֶתֶךְ.

הָיוּ חֲלוֹמוֹתַי הֵיכָל רֵיק. חִכִּיתִי וְחִכִּיתִי עַד

הַבֹּקֶר.

 

 

המילים נותרו חסרות מובן

 

אני לא זוכר בדיוק באיזה גיל, בגיל כלשהו של בית הספר היסודי, נאמר, מצאתי בספרייה העירונית את שני הכרכים של עליזה – "בארץ הפלאות" ו"בארץ המראה" – בתרגומו של אהרן אמיר, שאוגדו בספר אחד. מאז חזרתי ושאלתי אותו כמה פעמים. המלכות בספר הציעו לעליזה לקחת פכסם או להזות נשדור. כמובן, התרגומים הישנים לעברית היו רצופים במילים נדירות, נשכחות, מצהיבות, והפצעתן מתוך רצף המשפטים היא זיכרון מכונן של רבים מבני דורי, לפני שלשון התרגום נעשתה שווה לכל נפש. אבל בעליזה היה דבר מה אחר – השיר "פטעוני", שיר נונסנס, שכמו שעליזה מציינת, כוונתו מובנת מבלי שיהיה אפשר להבין אף מילה ממילותיו: "בְּעֵת בָּשָׁק וּשְׁלֵי פַּחְזָר / בְּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ / אוֹ אָז חִלְכֵּן הָיָה נִמְזָר / וּמְתֵי עֵרָן כֵּרְדוּ" וגו'. פתחתי את המילון. המילים נותרו חסרות מובן. עד שהגעתי לפרק שבו שָׁמַנְתִּי, הלא הוא המפטי-דמפטי, מפרק ומנתח את מילות הבית הראשון. הייתי מאוהב. בשעות קשות אני משנן לי את השיר בתרגום אמיר בהיסח. אבל אהבה, כך נאמר לי – או שמא חוויתי בעצמי – נידונה לשוב על עצמה, להכפיל.

 

א.

אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אָבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֶהוּ אֵינָּחוֹת

וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִׁירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִּׁירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב

וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה – מַלְאָכִים מְחַנְּקִים נְשִׁימָה וְחַיּוֹת

בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִם, בָּאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִּקְבָּרִים, אֵין

לוֹ תּוֹרָה, רַק הָרֶגַע בְּעָצְמוֹת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִכָּה בִּזְכוּכִית

וְהַלֵּב הֶחַדוּל וְקָרוּי הֶבֶל

מִשּׁוּם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מָנִים שֶׁל עָשָׁן שֶׁבּוֹ

כְּנֶגֶד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִנְיַן יְמוֹת.

 

 

כשהיא מגלה את השארית השגיבה

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שחשתי את העוצמה הקדמונית של המילה הלא מפוענחת, את יכולתה לזעזע, לזמן תמונות של נוף פנימי, לגשר מעל לכל הנתפס, המעובד, השוקע ומתאדה. כבר קודם לכן, בגיל צעיר מאוד, בפתח תפילת ערבית של ערב שבת, חלפו-הבזיקו בתודעת בן החמש-שש שלי – עדיין חולפות-מבזיקות, כי מהו הזמן כשמדובר בכישופה של הלשון – ביטויים משיר השירים, מתוך המפל הכהה, הנחשול הזה, של שירת הגברים: "שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעוֹטְיָה", "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת", "עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים", "אֲיוּמָה כַּנִּדְגָּלוֹת". נדמה לי שבעצם עירומן ממשמעות, כשהן מרעידות רק בשלד הצליל שלהן, הן נוראות; בכוחן לחולל שינוי במוחשי, בממשי. אין בכך דבר מיסטי, אני מקווה. כלומר, אין בכך דבר מיסטי משום שהחוויה, דומני, אף שהגיעה בתחילה ממקור מקודש, שהופיע בתוך מה שהוא רק קודש, היתרגמה מהר מאוד לעולמות החול, ונותרה בהן, בתוך ספירה אנושית לגמרי. אם המיסטי הוא אוסף של תפיסות ואמצעים להשגת ידע אלוהי, ידע המצוי בעליונים ומנוע מבני אדם במשא ומתן הרגיל שלהם עם ההוויה, הרי שפה הבנתי, באמצעות המפגש עם עליזה, שהעניין שאני עונה בו קשור לתקשורת עם אחרים בני תמותה ושהוא סוג של חליפין, ובמידות מסוימות, נתון לתמורותיה של הספירה האנושית. כוונתי, אני סבור, לכך שמובנן של מילים בחלקו ניתן על ידי הסכמים חברתיים, אבל מהותה של המילה נחשפת בדיוק כשהיא מתעלה מעליהם, כשהיא מגלה את השארית השגיבה, הבלתי ניתנת לאילוף, ונותרת בכך. " אנו מצויים בתקופה כזו, לטעמי, שבה על לשון הכתיבה לפרוש מן הזיווג שלה אל הלשון המדוברת – לא רק מלשון היומיום עליה לפרוש, אלא מתפיסת הלשון הכבולה בכבלי היומיום על מיליון לשונותיו. בעיקר, כך אני רואה את תפקיד השירה "

 

טו.

הָבוּ לִי אֶת הַצּוּרוֹת הַמְּצֵרוֹת אֶת הַשָּׂפָה

וַאֲפָרְקָן אֵיבָר-אֵיבָר,

אֶעֱרֵן עַד הַיְּסוֹד, מַעֲלָלָן

אֶשְׁבֹּר אֶל סֶלַע,

שַׁרְמוּטוֹת אֲיֻמּוֹת אוֹמְרוֹת אֲבִיבָה מֵתָה.

אֲבָל הָיִיתִי גַּם

אֲנִי, דָּפְקָה עִבְרִית בְּתוֹךְ

גְּרוֹנִי, עָנִיתִי הֵן.

זֹאת זַיִן שֶׁל גָּמָל יֵשׁ לָהּ.

 

 

בטבורו של הדחף הלשוני

 

תפקידה של הלשון המדוברת לחלץ את השפה מקיפאונה ולחייב אותה לחיים. תפקידה של הלשון הכתובה, משום כך, הוא כפול - לשמר ולאבד. לעתים היא מצטרפת ללשון המדוברת בפעולת הניעור וההפשרה, במאמץ לתחום את המילים בתחומו של הזמן הבנאלי, הנחווה על ידינו כדרך אגב, כתנאי החיצוני לקיומה של הפעולה; ולעתים היא מתנגדת לה, כשהיא תרה אחר שימור המילים, או מכוונת אל הבלתי מובן, אל מה שבוער בטבורו של הדחף הלשוני, מניע אותנו הלאה אל הדיבור, אל הכתיבה. אנו מצויים בתקופה כזו, לטעמי, שבה על לשון הכתיבה לפרוש מן הזיווג שלה אל הלשון המדוברת – לא רק מלשון היומיום עליה לפרוש, אלא מתפיסת הלשון הכבולה בכבלי היומיום על מיליון לשונותיו. בעיקר, כך אני רואה את תפקיד השירה.

 


עטיפת ספרו האחרון של אדף, "ערים של מטה"
כח.

גַ'סְט בִּיפוֹר אַי פוֹל אַסְלִיפּ, אַי טִ'ינְק

אַי שׁוּד וְרַיְט אִין אֵ לַנְגְוִיג' וֶר

אַי אֶם דֶף טוּ דֶה פּוּלְס אוֹף ווֹרְדְס:

דַרְקְלִי אַי רוֹאַם שְׂדֵרוֹת סִיטִי, טֶכְּנוֹבַּבֵּלְד וִיט' קְרוֹאוֹס,

פְרַגְמֶנְטְס אוֹף שֶׁקְסְפִּיר, אוֹלְד קִינְגְס

קֵרִי דֶר דוֹאוֹטֶרְס, בָּטֶלְפִילְדְס, גוֹסְטְס אוֹף דֶה בְּלַד.

אַי בַּמְפּ אִינְטוּ יוּ. יוּ דוֹנְט סִים טוּ נוֹ מִי

בַּט יוּ אַר פּוֹלַיְט, יוּ טֶל מִי דֶה טַיְם, יוּ גִיב מִי

דַיְרֶקְשֶׁנְס, קוֹנְפְיוּזְד,

יוּ קֵץ' לַיְט וִיט' סַאוּנְד, יוּ לַף

מִי אוֹף טוּ אֵקוֹס אוֹף מוֹרְנִינְג הִיר אַי אֵם סְטַנְדִינְג

בִּיהַיְנְד פּוֹאֶטְרִי-גְלֵיְזְד

גְלַסְד אַז אַ סֶלְף

פָּאוּנְדִינְג, פָּאוּנְדִינְג, פָּאוּנְדִינְג, אַז יוּ גוֹ בַּי.

 

 

וההברה האחרונה תקועה על הלשון

 

אם מעשה השיר יכול להתחקות אחר זמן, ללכוד זמן, להקפיא אותו, להתנגד למרוצתו, בעצם החריגה ממנו, בעצם הקריעה של חוויה נפשית מתוך שטפו החדגוני, מכרסם הכול, אם הזמן קיים, אם הזמן ישנו, אז מעשה השיר הוא מכונת ההרס שלו, מכונת האיון שלו: על חלק מהמילים בלשון השיר להיעשות אטומות ועל המובן שלהן להיות סימן למה שאינו ניתן למסירה במסגרת משך כלשהו שקיים בתודעתם של הקוראים והנמענים, עד שהם ייכפו לשוב אליו במעגלים מתרחבים של חיים כמו לזירת פשע, כמו ללחש מכושף שאין להשלימו, וההברה האחרונה תקועה על הלשון, לחוצה בין השפתיים, אבל מממאנת לצאת. " אם מעשה השיר יכול להתחקות אחר זמן, ללכוד זמן, להקפיא אותו, להתנגד למרוצתו, בעצם החריגה ממנו, בעצם הקריעה של חוויה נפשית מתוך שטפו החדגוני, מכרסם הכול, אם הזמן קיים, אם הזמן ישנו, אז מעשה השיר הוא מכונת ההרס שלו "

 

יג.

הַשֶּׁמֶשׁ – זָקֵן נִרְדָּם בַּשֶּׁמֶשׁ; חָלָב

שֶׁהֶחְמִיץ הָאוֹר

מְיַשְׁיֵשׁ עֲצָמִים. כָּל חַיָּה

בְּכוֹחָהּ לָשֵׂאת אֵינְסוֹף. אֲבָל

הַסּוֹף. בִּשְׁנָתִי לֹא אֶחְדַּל

לִשְׁמֹעַ: גְּעִיָּה, יְלָלָה

דַּקַּת דֶּקֶר, הָזַע

הָרוּחַ אֶת לַהַט

הַוֶּרֶד, הָרַעַד הַהוּא

הָרוֹעֵד.

 

* שמעון אדף, משורר, סופר, מוזיקאי, זוכה פרס ספיר לספרות 2013 על ספרו "מוקס נוקס", מרצה ומרכז מגמת הכתיבה של החוג לספרות עברית באוניברסיטת באר שבע, חתן פרס משרד התרבות ופרס ראש הממשלה. הוציא שישה ספרי פרוזה ושלושה ספרי שירה. השירים המובאים כאן לקוחים מספרו "אביבה-לא" (זמורה ביתן, 2009)

עוד בבית אבי חי