להיות חבר במועדון שאני לא רוצה להיות חבר בו

זו אינה רק פרפראזה על גראוצ'ו מרקס, אלא מציאות חייו של המשורר מואיז בן הראש בסבך "הגזענות המהותית של המו"לות הישראלית"


בן הראש. צילום: מוטי קיקיון
שפת הים

אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב בִּשְׂפַת

הַיָּם. שָׂבַעְתִּי שְׂפוֹת אֱנוֹשׁ

וְעַתָּה אֶכְתֹּב בִּשְׂפַת הַקֶּצֶף

וְהַגַּלִּים

בִּשְׂפַת הַחֲדִירָה אֶל הַחוֹל

וְהַנְּסִיגָה מִמֶּנּוּ

אֶכְתֹּב כְּמוֹ סְעָרָה

שֶׁבְּרָקִים וּרְעַמִים הֵם חֲרוֹן אַפָּהּ

אֶכְתֹּב כְּמוֹ גַּל שֶׁמַּכֶּה עַל אֶבֶן

גַּל שֶׁבָּא אַחֲרֵי גַּל בְּשֶׁצֶף קֶצֶף

אֶכְתֹּב כְּמוֹ יָם רָגוּעַ חֲסַר גַּלִּים

הַיָּם יִהְיֶה קַר כְּמוֹ הַקֶּרַח

וְחַם כְּמוֹ מֵי אַמְבַּטְיָה

שְׂפַת הַיָּם תִּהְיֶה שְׂפַת הַכָּחֹל וְהַיָּרֹק

הָאָפֹר וְהַלָּבָן

שְׂפַת הַמָּתוֹק הַמָּלוּחַ

שְׂפַת הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים

וְהַקְּטַנִּים

שָׂפָה שֶׁמְּנַקָּה מִכָּל חַטָּאת

שָׂפָה שֶׁמְּנַקָּה אֶת הַזִּהוּם

מָצָאתִי אֶת שְׂפָתִּי

שְׂפַת הַיָּם.

 

שלום, מלחמה

היחס שלי ללשון הוא יצרי, גופני, תוסס. אני מאוד פוליגמי לגבי כתיבה. כתיבת שירה בשלוש שפות אינו עניין ברור מאליו ואינו מומלץ, במיוחד לאנשים נורמליים, אפילו לא למשוררים. משך שנים הרגשתי סלידה מוחלטת מהספרדית שהיא שפת האם שלי, והיום זה בדיוק ההפך; זו השפה של הנחמה. העברית, שכל כך רציתי להיות חלק ממנה בתחילת הדרך וההתקבלות שציפיתי לה דרך העברית הפכו אותה לשפה של מלחמות. העברית הציונית נלחמת בי בכל המישורים, ואני צריך להשתמש באותו נשק כדי לגאול את העברית, ולא – לא תהיה עברית. זה כמו לעשות מלחמה למען השלום - דבר שהוא בלתי אפשרי. הוא בלתי אפשרי אפילו בשירה.

 

החוויה העיקרית שלי היא המעבר בין השפות. המחנק שחשתי בעברית הוא שם מלכתחילה, כי בשנים הראשונות כתבתי באנגלית. ולבסוף, בגיל 40, הבנתי שיש דברים שאוכל לכתוב רק בספרדית ואי אפשר לכתוב אותם בעברית. כי אי אפשר. זה קורה בין שפות. למשל, הצליל של אם וים בצרפתית הוא אותו הצליל. מי ששומע אותו, מדובר באותה המילה. זה יוצר הקשרים גם לגבי שיר שאכתוב בעברית או בספרדית. אני גם יוצר הקשרים כל הזמן בין המשמעות של מילה בשפה אחת ואותו צליל של מילה בשפה אחרת. למשל, מר, בספרדית MAR - חזרנו לים. " השפה העברית המדוברת היום, ויותר מזו, השפה של התקשורת, של האקדמיה, היא שפה מאוד גזענית. מדובר בשפה שבה אין לי מקום. זה בניין עם הרבה קומות שעומד לו מולי, מכוער מאוד בעיניי, עשוי בטון, ואומר לי: "אין כניסה" "

 

חלק מהשירים האלה תורגמו אחר כך על ידי מספרדית לעברית, אבל תרגום זה דבר שונה מכתיבה (רבים נמצאים בספרי "שפת הים"). בעברית לא יכולתי לכתוב על כלוב בגרנדה במאה ה-12, כי השפה הזאת חתומה על ידי שירת ימי הביניים והעבר הזה הוא יותר רחוק מהחוויה הישראלית מאשר יציאת מצרים. הוא פשוט לא נמצא בשום מיתר של השפה.

 

צוואה

בָּנַי

וְזוֹ צַוָּאָתִי

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם

שִׁמְרוּ עַל הַיָּם

זֶה הַנֶּכֶס הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהַעֲנִיק לָכֶם

 

הַיָּם שֶׁלִּי גָּאָה וְיָרַד

הֵבִיא דָּגִים לַשֻּׁלְחָן וְאֲוִיר לָרֵיאוֹת

 

וַאֲנִי רוֹצֶה אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהוּא

הָיָה

הַיָּם

שֶׁלָּנוּ

מִמֶּנּוּ וְאֵלָיו אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים

בּוֹ אֲנַחְנוּ שׂוֹחִים וּמַפְלִיגִים אֶל הָעוֹלָם

הָעוֹלָם הוּא מַיִם

אֲנַחְנוּ מַיִם

בְּעִקָּר מַיִם

וּמְעַט דְּבָרִים אֲחֵרִים

 

וְכָךְ בָּנַי

עַכְשָׁיו אֲנִי הוֹלֵךְ לָעוֹלָם כְּפִי שֶׁבָּאתִי אֵלָיו

עֵירֹם וַחֲסַר פְּרוּטָה

וַאֲנִי מוֹרִישׁ לָכֶם אֶת הַיָּם

 

הַיּוֹם בְּקוֹרְאֲכֶם צַוָּאָה זוֹ לֹא תָּבִינוּ

וְגַּם תְּגַחֲכוּ

יָבוֹא יוֹם

יָבוֹא יָם

וְהוּא לֹא רָחוֹק

וְתוֹדוּ לִי

 

בָּנַי

שִׁמְרוּ עַל הַיָּם שֶׁלִּי.

 

אין כניסה, בוא לבקר!

השפה העברית המדוברת היום, ויותר מזו, השפה של התקשורת, של האקדמיה, היא שפה מאוד גזענית. מדובר בשפה שבה אין לי מקום; זה בניין עם הרבה קומות שעומד לו מולי, מכוער מאוד בעיניי, עשוי בטון, ואומר לי: "אין כניסה". מצד שני, הוא גם אומר לי לפעמים, "בוא, בוא לבקר". אבל זה קצת דומה לחבורת הנערים שמזמינים את הליצן של הכיתה כדי לצחוק עליו עוד יותר.

 

כפי שאומר חוקר האקדמיה הגאון אהרון יצחקי, ההתייחסות למילים מרוקאי או תימני או מזרחי היא התייחסות למישהו מפגר, חסר תרבות, אדם שאינו יכול לתרום דבר לחברה, גורם שלילי. כך שלא ברור לי למה אנשים חושבים שאני רוצה להיכנס לבניין הזה של השפה העברית המודרנית וחושבים שאני מתלונן כי לא קיבלו אותי. אני מתלונן כי רוצים לקבל אותי בתנאים לא תנאים ולא אכפת לי בכלל שלא יקבלו אותי.

 

המודעות לזה תרמה רבות ליכולת שלי למחות בלי שום ציפייה להתקבלות למשהו שאיני רוצה להתקבל אליו. אני לא רוצה את הבניין בכלל, ואכן, כמה ממבקריי שמו לב שהשפה השירית מערערת את יסודות הבניין. כדי שבכלל ארצה להיות חלק מהבניין, הוא צריך לשנות את כל המרחב שלו, וגם את את החזית. זה כאילו שמזמינים אותי להיכנס ולחיות בתוך בית שבנוי לאנשים שגובהם הוא 1.50 מטר והתקרה היא 1.80 מטר ואני בגובה 1.85 מטר. לכן אם אכנס לבניין הזה, אני אצטרך להתכופף כל הזמן או לשבת כל הזמן, ובסופו של דבר, יכאב לי הגב. " אותי זה נורא הצחיק השערוריה של "השיר שלי על ביאליק", שחלק מהאשכנזים הופכים למסע צלב נגדי. זו היתה לדעתי צורה מאוד מצחיקה להסב את תשומת הלב של הקוראים לגזענות בפרס ביאליק "

 

אני שם לב שהרבה שירים שממש כתבתי בצחוק, ממש שירי שחוק, אינם מובנים בכלל על ידי הרבה אנשים, והם לוקחים אותם ברצינות. אותי זה נורא הצחיק השערוריה של "השיר שלי על ביאליק", שחלק מהאשכנזים הופכים למסע צלב נגדי. זו היתה לדעתי צורה מאוד מצחיקה להסב את תשומת הלב של הקוראים לגזענות בפרס ביאליק. פעם הקראתי את זה למרצה בטלפון, ואחרי שלוש השורות הראשונות הוא התפוצץ מצחוק ולא יכולתי להמשיך. טוב, הוא היה מרוקאי. יש הרבה מקרים כאלה. מוזר לי מאוד שלעתים קרובות לא מבינים את ההומור בשיריי, אף שאפילו כתבו על זה כבר באקדמיה, אבל נראה ששם אפילו על הומור כותבים עם פנים חמורות סבר ובאופן מאוד רציני.

 

השיר שלי על ביאליק     

אִנֲּעָל אַבּוּק בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק פְּרַס בְּיָאלִיק

מִשָּׁנָה לְשָנָה זֶה נַעֲשֶׂה מַגְעִיל יוֹתֵר

הַשָּׁנָה שׁוּב זָכָה מְשׁוֹרֵר אַשְׁכְּנַזִּי

בִּפְרַס בְּיָאלִיק

שֶׁהָפַךְ לִפְרַס Bעָאלֶק

אִנֲּעָל הַ-BOOK

מַר בְּיָאלִיק

אִנֲּעָל אַבּוּק

שׁוּב גָּנְבוּ אֶת כַּסְפֵּי מִסֵּינוּ הַדַּלִּים

וְהֶעֱבִירוּ אֶת כַּסְפֵּנוּ לְאַשְׁכְּנַזִּי בֵּינוֹנִי

אִנֲּעָל אַבּוּק שׂוֹנְאֵי סְפָרַדִּים

כִּי הַָעֲרָבִים מַזְכִּירִים לוֹ סְפָרַדִּים

וּמָה אִם מְשׁוֹרֵר הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא

שׂוֹנֵא גֶּרְמָנִים כִּי הֵם מַזְכִּירִים לוֹ אַשְׁכְּנַזִּים?

הֲיִיתֶם אוֹמְרִים אִנֲּעָל אַבּוּק

בְּכָל כֹּחַ גְּרוֹנְכֶם, לֹא?

וּמָה אִם לֹא אָמַר? אָז לֹא אָמַר

אֲבָל עַכְשָׁיו פְּרַס בִּי-עָאלֶק

כְּבָר אוֹמֵר אֶת מַה שֶּׁהַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי

אָמַר (אָמַר אָז אָמַר, אָז מָה?)

לְאֻמִּי שֶׁל מִי? יַעְנוּ לְאֻמִּי

אִנֲּעָל הַבּוּק, אִנֲּעָל הַלּוּק

כֻּלָּה כָּתַב חֲמִשָּׁה שִׁירִים סְבִירִים

חַמְסָה חַמְסָה

וּכְבָר עָשׂוּ אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי

וְאִם תֹּאמְרוּ קְלָלוֹת זֶה לֹא שִׁירָה

עֲלֵיכֶם מוּטֶלֶת הַהוֹכָחָה

אֲפִלּוּ הָיְתָה כָּאן חֲרִיזָה.

 

חי, נושם וסובל

גם לגבי התרגום, אני מרגיש שזה פספוס אחד גדול שלא ניתן לתקן. אני מאוד אוהב לתרגם, אבל המו"לות הישראלית פספסה אותי כמתרגם בגלל הגזענות המהותית שלה. ההפסד כולו של הקורא הישראלי, והטענות צריכות לבוא להוצאות לאור. תרגמתי כמה דברים מתוך אהבה, כמו חלק מיצירתו של  אדמונד ז'אבס בשנות ה-80 של המאה שעברה. אבל זה לא יצא לאור, ולעולם לא אהיה אותו מתרגם שכל כך אהב אז את ז'אבס. עברתי הלאה. תרגמתי גם כמה משוררים, כמו בוקובסקי, וזה היה תרגום כדי לחדור ליצירה שלהם ולשפר את הכתיבה שלי. זה תרגום מאוד אינטרסנטי, והוא מומלץ לכל משורר כדי ללמוד לכתוב. הספרים שתרגמתי היו כולם לצורך הפרנסה, ועשיתי עבודה מקצועית ככל האפשר, על פי מה שחשבתי שהוא דרישת ההוצאה. זאת אומרת שהתאמתי את עצמי לרמת השפה המקובלת באותה הוצאה לאור. זאת לא בעיה וזאת לא תלונה, אבל ככה עשיתי. ברוב המקרים היה מדובר ברבי מכר, שאולי לא הייתי קורא אפילו, אלמלא הייתי צריך לתרגם אותם, אבל גם מזה למדתי רבות. כל ההצעות שאי פעם הצעתי לתרגום נדחו על ידי ההוצאות וכן הצעות להוציא לאור בעברית סופרים אחרים. כך שכמתרגם אני לא יכול לומר שפיתחתי ממש כלי עבודה וחשיבה על מהות התרגום, וזה חבל, כי זה מאוד מעניין אותי. בפספוס הזה אני מרגיש את מה שמרגישים כאן רבים מהמזרחים ושתמיד הרגישו – דחייה של היכולת לעסוק במקצוע שאתה יכול לתרום בו הכי הרבה.

 

נראה לי שאני מתעקש, לפעמים יותר מדי, לקחת מילים משפת הדיבור היומיומית, מילים שנאמרות בלי חשבון, ולהכניס אותן לשירה בצורה טבעית. אבל זה לא טבעי, השירה, או בכלל השיח האקדמי, שמתעל מילים למקום אחר או מסרב להכניס אותן לשפת הפרוזה. מילים כמו מרוקאי, אשכנזי, אפליה, גזענות, מפא"י, מזרחי, וגם שמות של ערים במרוקו - רבט, תטואן, קזבלנקה - הן מילים שאסורות בתכלית האיסור בשפה השירית הישראלית. זה לא כל כך תמים. מדובר במדיום שמשך שנים הדיר כל דבר שהוא מזרחי והיום מתעקש לעשות מזה פולקלוריזציה שמטרתה היא לטמטם את היוצר בתוך עולם של התקבלות מדומיינת. בשירה העברית הדיבור על קיום של יהדות מרוקאית הוא כבר עילה לביטול מוחלט של משורר, ולא רק של השיר עצמו. לכן אני חי במאבק הפוליטי של השפה בחיי היומיום שלי ולכן גם השפה העברית הופכת לחלק מהגוף שאיתו אני חי, נושם וסובל באותו זמן מהנשימה דרך ריאותיו.

 

פרויקט המימון של מואיז בן הראש

 

* מואיז בן הראש, סופר ומשורר. פרסם יותר מ-20 ספרי שירה ופרוזה. כתיבתו מתפרשת על פני יבשות, מדינות ושפות ונכתבת בעברית, בספרדית ובאנגלית. השתתף בפסטיבלים רבים לשירה בארץ ובעולם ופעיל באתרי ספרות מקוונים. חתן פרס ראש הממשלה (2009) ופרס עמיחי (2012). השירים המובאים כאן לקוחים מספרו "שפת הים" (הוצאת פרדס, 2011). 

עוד בבית אבי חי