תכנים בשקל, רבותיי

יוסי עין-דור
18.06.13

ההספדים הנרגשים ליורם קניוק הזכירו ליוסי עין-דור שכשהסופר הגדול היה בחיים, איש לא התעניין בעובדה שהוא בקושי מצליח להתפרנס מכישרונו. ולמה שיתעניינו? הרי היום הדרישה בשוק היא לייצר תכנים חינם

כולם מבכים את מותו של הסופר יורם קניוק. כל מי שרואה את עצמו כאיש תרבות, איש ספר, איש רוח, מצא את הדרך שלו להביע את הצער והכאב על מותו של "אחרון המוהיקנים העבריים", איש דור תש"ח, שמת, להזכירכם, ביום פתיחת שבוע הספר העברי. כמה קל להגיד את הדברים לאחר מותו ולא להתמודד עם דבריו בעודו בחיים. 
 

קניוק. האיש שפיו ולבו היו שווים (צילום: פלאש 90)

האיש שפיו ולבו היו שווים לא חסך שבטו וביקר בחריפות את המדינה ואת התנהלותה, החל במדינאים ובפוליטיקאים וכלה בחברה הישראלית של המאה ה-21, כולל המילייה החברתי והמקצועי שבו חי: הוצאות הספרים והצרכנים שלהן. כן, יורם קניוק הגדול בקושי התפרנס ממה שידע לעשות כל כך טוב ובכישרון כה רב. אמרו שלקראת סוף חייו דווקא היתה לו עדנה; אז אמרו. זה המצב כשלמילה הכתובה אין כבר ערך; זה מה שקורה כשספרים נמכרים במכירת סוף עונה ועל פי משקל, זה מה שקורה כשמערכון של הגשש החיוור "ספרים רבותיי ספרים" הופך למציאות חיינו. הנה מה שכתב עופר לפלר, חבר קרוב שלי, שהשתתף בשבוע הספר האחרון:
 
מיומנו של סופר מתחיל. ניסיתי לסכם את שבוע הספר:
עלות הדוכן לאגודת הסופרים 750 שקל.
שעות עבודה: 30 שעות בעשרה ימים.
אחוזי לחות : 70 אחוז.
ההורים שמצאו פתרון לבזבז שעתיים: 35 אחוז יותר זול למזמז ספר מגלידה.
דמויות מוזרות שגיליתי בעיר: 75 אחוז
אחוז הקונים בכלל הדוכנים: 25 אחוז.
אחוז ההשפלה שאפילו לא נמצא גנב אחד שחשק בספר שלי: 100 אחוז.
אחוז הספרים שנתתי כמתנה: 25 אחוז.
אחוז הספרים שמכרתי מתוך הספרים שהבאתי: 0.05 אחוז...
בקיצור, חג ספר עברי לסופר עני...
 
תשלום? זה כבר מוגזם
מרבית הבעלים והמוציאים לאור, בין שזה בפרינט ובין שזה באינטרנט או בטלוויזיה, חושבים שמי שכותב צריך להסתפק בתודה יפה, אבל תשלום הוגן זה כבר מוגזם. הרי יש אלפים שכותבים ועוד אלפים שרוצים שרק יקראו אותם, אז למה לשלם? וחוצמזה, אם ישנם כאלה שמוכנים לכתוב ולהופיע, ולו רק בשביל ששמם או תמונתם תתנוסס, אז למה גם לשלם בעבור זה. הרי הכול הוא רק ביזנס, אז עזבו אתכם מכל ענייני ערכים ומוסר, כבוד האדם, זכויות יוצרים וערך המילה הכתובה. " זו מדיניות המו"לים ובעלי כלי התקשורת: איפה שאפשר לקבל תוכן חינם, נקבל. היחס הזה לתכנים מסמל יותר מכל את יחס החברה לתרבות, לכתיבה, לשפה ולכל שאר תחומי הרוח "
 
כל העיתונים היומיים מפתחים היום את אתרי האינטרנט שלהם. כולם מנסים להיות גם טלוויזיה ומשדרים תוכני וידאו באתרי הבית שלהם – שידורים ישירים, פרשנויות וכתבות טלוויזיוניות שעל איכותן לא ארחיב. האתר של העיתון הכלכלי "גלובס", למשל, מעלה מדי שבוע פינה של ארבע דעות בארבע דקות. פינה מעניינת, רעיון נחמד - אם כי לדעתי הצנועה - לא חדש ולא מקורי ונולד בכלל בפינה דומה שהיתה במגזין הקודם של שישי בערב בערוץ 10. 
 
פניתי לעורכת הפינה והצעתי לה את שירותיי. מכיוון שהיא מכירה אותי ויודעת דבר או שניים על מה שאני יודע לעשות, תשובתה היתה מהירה והוגנת למדי: אני חייבת להגיד לך שאנחנו לא משלמים בעבור ההשתתפות בפינה. האם זה עדיין רלוונטי? תשובתי היתה מהירה וחד משמעית לא פחות: פרנסתי מתבססת על מכירת תכנים, ואין שום סיבה בעולם שאעשה זאת ללא תשלום.
 
ומה אתם עושים בנידון?
הרי ברור לי שזו המדיניות של המוציא לאור, מדיניות הבעלים: איפה שאפשר לקבל תוכן חינם, נקבל. היחס הזה לתכנים מסמל יותר מכול את יחס החברה לתרבות, לכתיבה, לשפה ולכל שאר תחומי הרוח. העוסקים בתחום הם אלה שצריכים לשלם על עצם העובדה שמפרסמים את עבודותיהם. זה שהמוציאים לאור מתפרנסים מהתכנים הללו, זה כבר עניין אחר. הם הרי אנשי עסקים והם צריכים להרוויח. ואילו אנחנו, העיתונאים העצמאיים, הכותבים ושאר אנשי הרוח, רק עושים את העבודה, ושכרנו הוא עצם עשייתה וההנאה הכרוכה בזה.
 
לפני כמה שנים זומנתי לאודישן להגשת פינת פלילים באחת מתחנות הטלוויזיה. לאחר כמה ימים חזרו אליי ואמרו שמאוד ישמחו אם אצטרף אליהם, אך הם לא יכולים לשלם כי אין להם תקציב לעניין. "מאיפה החוצפה?", עניתי לעורכת התוכנית, "איך את לא מתביישת על שאת בכלל מעלה בדעתך להציע לי כזה דבר. את כורתת את הענף שעליו את יושבת, את מזנה את המקצוע שלך ושלי". "כן, אתה צודק", היא אמרה, "אבל אין לנו ברירה". " אם אין לכם כסף, אל תשדרו, אם אתם לא מסוגלים להרים תכנים ראויים, תפנו את המסך למי שכן יכול. "כן", אתם ודאי אומרים לעצמכם עכשיו, "הוא לגמרי צודק, זו פשוט שערורייה". באמת? ומה אתם עושים בעניין? "
 
יש ברירה, גברתי הנכבדה, אם אין לכם כסף, אל תשדרו; אם אתם לא מסוגלים להרים תכנים ראויים, תפנו את המסך למי שכן יכול. אם אתם לא מסוגלים, תחזירו את המנדט שקיבלתם.
"כן", אתם ודאי אומרים לעצמכם כשאתם קוראים את הדברים, "הוא לגמרי צודק, זו פשוט שערורייה". באמת? ומה אתם עושים בעניין? סביר להניח ששום דבר. סביר להניח שתמשיכו לחפש דילים של ארבעה ספרים במאה שקל ותצרכו אינטרנט חינמי בלבד. אבל תזכרו שיש מי שעובד על התכנים שאתם קוראים, תזכרו שגם מי שכותב צריך להיות מתוגמל, תזכרו שבלי אנשי רוח ותרבות, החיים שלנו כאן ובכלל לא שווים כלום.
הערה: למען הסר ספק, אני מקבל תשלום ראוי והוגן (אם כי אשמח לקבל יותר) בעבור הטור הזה, המתפרסם באתר של בית אבי חי, ואיש לא ביקש ממני לכתוב את ההערה הזאת.
 
כמה צביעות, כמה
מאז ומעולם הייתי חסיד גדול של התארגנויות עובדים תחת ועד אחד שמייצג את האינטרסים של כולם. אני תומך בוועדים, אבל ער לעובדה שוועדים יכולים לעתים גם להרוס כל ניסיון אמיתי לשינוי ולשיפור. אני תומך בוועדים שפועלים מתוך רצון לשתף פעולה עם ההנהלה כאשר היא פועלת נכון ולטובת המטרה, ולא רק לטובת כיסי בעלי המניות בלבד. 
 
הסיפור של יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד אלון חסן הוא סיפורם של הוועדים הגדולים במשק, אלה שמחזיקים את כולנו במקום הרגיש. האדם הראשון שנהנה מתמיכתם הוא יו"ר ההסתדרות עופר עיני, והוא ידע לאורך הזמן גם לגמול להם. אז שעופר עיני לא יגיד לנו עכשיו שמה שחסן עשה זה לא בסדר, שלא יגיד לנו שהוא יפעל מעכשיו למנוע מצב שבו חברי ועדים לא יוכלו לעשות גם עסקים פרטיים עם המקום שבו הם עובדים. 
 
מה, עיני לא ידע שחסן עושה בנמל אשדוד כל מה שעולה על רוחו? מה, פוליטיקאים אחרים לא ידעו על עסקיו של חסן? מה, לא ידעו על כך שהוא ורבים אחרים דאגו להעסיק בני משפחה ומקורבים? איפה הייתם כל השנים? מה זו הצביעות הזאת, מה ההתחסדות? אה, היתה על זה עכשיו כתבה ארוכה בטלוויזיה. אה, קריאה להדחתו תביא כותרות חיוביות. כמה צבועים יכולים להיות, כמה?
 
כן, צריך להדיח אותו כמו שצריך להדיח את כל ראשי הוועדים וחברי הוועדים המנצלים את תפקידם לרעה. היו צריכים לעשות את זה כבר מזמן, אבל לעולם לא מאוחר מדי. ואגב, לא רק אותם צריך להעיף מתפקידם; יש לי רשימה ארוכה ומנומקת.

עוד בבית אבי חי