אבא שלי: מהנדס מכונות במקצועו, מוזיקאי בנשמתו
אני חושבת שאת כל הבסיס והחינוך המוזיקלי שלי קיבלתי מאבא שלי. זה אומר שמגיל אפס אני מקבלת מנות מאוד מרוכזות של מוזיקה קלאסית, לאונרד כהן, כוורת, דני סנדרסון, מתי כספי, יוני רכטר ועוד. היה הטעם של אבא שלי עד גיל מאוחר יחסית. כשביקשתי ללמוד פסנתר, עשיתי את זה גם כי רציתי ללמוד, אבל גם כי ידעתי שהוא מאוד אוהב פסנתר. בואו נגיד שאם אבא שלי היה אוהב סקסופון, יכול להיות שלא היינו מדברים בכלל.
"אני בעצם מנהלת עסק". כורם
שאבתי את ההשפעות המוזיקליות מהמון כיוונים. מצד אחד, יש לך משורר ענק כמו לאונרד כהן, שבתור ילדה את בכלל לא מבינה את המילים וכשאת מתבגרת, פתאום נופל האסימון שהמילים שם הן הכול; מצד שני, מלודיות מדהימות של מתי כספי; מצד שלישי, מלא הומור עצמי של דני סנדרסון וכוורת. זה בונה עולם שלם מאוד מגוון. חוט השני שעובר בין כל הסגנונות האלה - וזה הדבר שהכי נשאר איתי - הוא האמת הבלתי מתפשרת של היוצרים. זה מה שהאמן חייב לעשות - הוא חייב לכתוב את השיר ככה, הוא חייב לשיר אותו ככה. איכשהו, גם יצא שכל מי שאבא השמיע בבית - כולם יוצרים.
אבא שלי אינו מוזיקאי - הוא מהנדס מכונות במקצועו - אבל עד היום הוא אחד האנשים הבודדים שאינם מוזיקאים שאני באה לבקש את דעתו לפני שאני מוציאה אלבומים או שירים.
להקת קרוואן: שלושה חודשים של הופעות
הייתי בצופים בנעוריי, ובגיל 17 היתה משלחת נורא יוקרתית שנסעה לארצות הברית לשלושה חודשים. למשלחת הזאת נבחנים ונבחרים 50 איש מכל הארץ. בתוך המשלחת הזאת יש עשרה אנשים שמרימים הופעה כלהקת קרוואן, שבמהותה מזכירה מאוד להקה צבאית - שרים, מבצעים קטעי קישור, ציונות, עניינים. גם לפני כן שרתי בטקסים בבית הספר, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה הופעתי מול מלא קהל.
היינו ב-25 מדינות בארצות הברית. היו ימים של ארבע הופעות ביום. הופענו מול 50 איש עד 25 אלף איש. כילדה בת 17, זה היה קטע פסיכי לגמרי. אני חושב שאם אי פעם היה לי פחד במה, החודשים האלה עקרו אותו מהשורש.
חוויה כזו הופכת אותך למקצוען. כל הרוטינה הזאת של ההופעה והאדרנלין נעשית מאוד טבעית. זה היה ממש קשה, אבל גם נורא מגניב. היו שם קהילות שקיבלו אותנו כמו רוק-סטארז.
באותה תקופה לא הבנתי שזה הכיוון שלי בחיים. זה היה מגניב, ידעתי שאני אוהבת לשיר, כתבתי טקסטים, אבל מעולם לא חשבתי שאהיה ממש זמרת. זה בא הרבה יותר מאוחר.
יהודה עדר: ההצעה המפתיעה
באמת שלא התכוונתי להיות זמרת, וגם להקה צבאית בכלל לא עמדה על הפרק. אחרי הצבא כל החברים שלי נסעו להודו ולדרום אמריקה, ובינתיים, החלטתי ללכת לרימון לשנה, עד שאחליט איזה תואר אני רוצה לעשות. נראה לי אדיר להעביר שם שנה ככה, עד שאבין מה אני רוצה. " הודה בא אליי וסיפר שהוא החתים זמרת חדשה, והוא רוצה שאכתוב לה שירים. שתבין, מבחינתי, היו אנשים יותר טובים בכיתה; לא הייתי סגורה אם אני ממשיכה בכלל או לא, ופתאום יהודה עדר עצמו בא אליי ומבקש שירים. אותה זמרת היתה מירי מסיקה, והתכנון שלו היה שאכתוב את כל האלבום הראשון שלה. זה לא קרה בהיקף הזה, אבל בסופו של דבר, עדר אחראי לזה שהתחלתי לכתוב בצורה מקצועית ואחר כך גם להפוך לזמרת "
מכל השיעורים שלמדתי שם, שבעיקר התרכזו בג'אז, ניתוח שמיעה, הרמוניה, אלתור ועוד, אהבתי במיוחד את הקורס של יהודה עדר, שנקרא סדנת הלחנת שירים. בשיעור הזה הוא לא הסביר שום דבר ולא הדריך, אלא פשוט נתן משימה. כל שבוע היית חייב לכתוב שיר על פי המשימה שהוא נתן, גם אם ייצא גרוע, גם אם ייצא חצי בית ורבע פזמון. ואז אתה בעצם מבין שכל העניין הזה של מוזה הוא מאוד אוברייטד, ועיקר העבודה בכתיבת שירים היא עבודה שחורה ומיומנות. אנשים חושבים שאתה כותב שירים כשבא לך, אבל זה שטויות. הכותבים הכי גדולים - לוין ואלתרמן - היו קמים בבוקר ויושבים לכתוב. זה מין מוסר עבודה שאני לא חושבת שהייתי לומדת במקום אחר.
יהודה לא מתח ביקורות על השיר, למרות שכולנו היינו מתים לשמוע מילה ממנו. שם אסור לאף אחד להגיד שום דבר. מוחאים כפיים ועוברים לשיר הבא.
בסוף השנה הזאת קרה משהו שהביא אותי לאיפה שאני היום. יהודה בא אליי וסיפר שהוא החתים זמרת חדשה, והוא רוצה שאכתוב לה שירים. שתבין, מבחינתי, היו אנשים יותר טובים בכיתה; לא הייתי סגורה אם אני ממשיכה בכלל או לא, ופתאום יהודה עדר עצמו בא אליי ומבקש שירים. אותה זמרת היתה מירי מסיקה, והתכנון שלו היה שאכתוב את כל האלבום הראשון שלה. זה לא קרה בהיקף הזה, אבל בסופו של דבר, עדר אחראי לזה שהתחלתי לכתוב בצורה מקצועית ואחר כך גם להפוך לזמרת.
הפרלמנט: הם שמרו עליי, אני שמרתי עליהם
כשלמדתי ברימון, רכשתי כמה חברים לחיים - איתי פרל, אריק ברמן, אוהד לוי, יונתן גוטפלד ויעל נחשון. כשיצאנו מהמסגרת של הכתיבה המסודרת, החלטנו שאנחנו רוצים להמשיך את המסגרת בעצמנו.
נפגשנו אחת לשבוע במשך חמש שנים, וכל אחד היה חייב להביא שיר חדש. לפעמים נתנו משימות, לפעמים הזמנו אורח כדי להמציא לנו משימה ולכתוב לנו שירים. נפגשנו בבית של יעל, אכלנו ביחד ובסוף היינו משמיעים את השירים זה לזה. הזמנו למפגשים השונים את אתי אנקרי, את דני רובס, את משה לוי, את יוני רכטר ואת שלומי שבן. התשלום לכולם היה ארוחה מעולה. מלא שירים, מכל האלבומים שלי, נכתבו באותו פרלמנט והושמעו בהשמעת בכורה מול חמשת האנשים האלה. הם היו קבוצת התמיכה שלי, והם היו הסמן שסימן לי איפה אני מתחרפנת, איפה אני שומרת על עצמי, וגם נתנו לי כאפות כדי שלא ארים את האף יותר מדי.
מעולם לא הייתי בטוחה שאהיה חלק מהעולם הזה בכלל, אבל הצעדים האלה בהחלט ליוו אותי. לא הייתי מחזיקה מעמד בלי הפרלמנט, ממש לא. הם היו המשפחה שלי בעיר, כי המשפחה שלי היא מהצפון. הם היו בגיל שלי, ומה שעבר עליי עבר גם עליהם. הם שמרו עליי, ואני שמרתי עליהם.
בשנתיים האחרונות שמענו על קבוצות דומות שהחלו לצוץ, וזה היה מקסים. כי באמת, בתור כותב, אתה נורא לבד, וזה נדרש.
עצמאית בשטח: ההחלטה החשובה ביותר
בשנת 2009 החלטתי לעזוב את חברת התקליטים ולהתחיל להפיק את האלבומים שלי עצמאית. אחרי שני אלבומים הרגשתי שאני מתחילה להבין מספיק מי אני, מה אני רוצה להיות ואיך אני רוצה להגיע לשם, גם בלי חברת התקליטים. לפני כן לא היה לי האומץ לעשות את זה.
יש לי הנחה די מבוססת, במבט לאחור, שאותו צעד שנעשה בריגוש ובבהלה, שהיה לירות באפלה בהמון מובנים, היה ויהיה הצעד הכי משמעותי שעשיתי בקריירה שלי. מעבר לכל ההשלכות הכלכליות, מעבר לתפיסה שלי שחברות תקליטים הן יצור ששייך לעבר, מעבר להבנה שבעולם של היום אמנים חייבים לנווט את הספינה גם בעצמם - הבנתי שבסופו של דבר, אתה לבד. הבועה הקצת מזויפת של חברת התקליטים יוצרת אשליה.
בזמנו לא ידעתי עד כמה זה ישפיע על כל מה שאני עושה, בפן האמנותי וגם האישי. כשהייתי צריכה להחליט כמה כסף להשקיע ביחסי ציבור, איך אשווק את האלבום, איזה מפיק אקח - הייתי צריכה להחליט את הכול לבד. כאן אתה חייב להחליט שאתה בטוח בעצמך, והביטחון הזה הופך להיות נוכח בכל דבר שאתה עושה, כי בעצם אתה לא מנהל את העניינים כל כך רע. ופתאום אתה שומע את הביטחון הזה גם ביצירה, ואני מרגישה שבתור אמן, אני הרבה יותר בטוחה באינסטינקטים שלי, בתחושות שלי, מרגישה יותר חופשייה ונוחה בכל החלטה.
מובן שזה מלווה בדאגה בלתי נגמרת. אני בעצם מנהלת עסק, שהוא הקריירה שלי. וכמו כל העצמאים, אני לא ישנה בלילה, אלא עסוקה במחשבות ובחישובים. אבל מאידך, זה יוצר חופש, ביטחון וכוח, שמאוד נוכחים בחיי.
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
