היום מבקשים במיוחד כורדית

לקראת הופעתה באחד-עשר במאי בבית אבי חי, וקצת לפני הזמנה יוקרתית לפסטיבל ג'אז בברמן בחודש אפריל, אילנה אליה מספרת על מוזיקה עממית כיצירת נשים, על הלחנה וביצוע של שירים "בלתי ניתנים להלחנה" (כמו יונה וולך), על מאבק בלתי פוסק להכרה ועל הקשר שבין שירה כורדית ומוזיקת ראפ

לפני בערך 20 שנה כתב מבקר המוזיקה הקלאסית המוערך בעיתון שערכתי, לאחר ששמע קסטה (היו פעם דברים כאלה) של זמרת ירושלמית ואלמונית עד אז ששמה אילנה אליה: "שמעתי את הקול הגדול ביותר בין המדבר לים". מאז אני עוקב אחרי הזמרת הנפלאה הזו, בתו של החזן יליד זאכו ואספן המוזיקה אליה אליהו, מתוך הערכה לחתירה הבלתי פוסקת והבלתי מתפשרת שלה לאמת אמנותית, אישית ונשית, ובהשתאות מהגיוון העצום של ניסיונות, יוזמות ומהלכים מוזיקליים ותרבותיים שהיא מנסה לקדם בכוחות דלים אבל בלתי נדלים, בכספה ובמרצה, וכמעט ללא תמיכה.

כך התוודעתי לאלבום הראשון שלה, שכלל שירים כורדיים רקידים, אבל גם את שיר הקינה המצמרר "פרמנה" על חורבן עיירה כורדית (בידי סדאם חוסיין), שביצועם הקולי והכֵּלי היו ברמות שלא הכרתי. שמעתי אותה בליווי הרכב ג'אז - חיבור מוזקלי מורכב בצוללת הצהובה וראיתי אותה מרקידה מאות בפסטיבלים בחו"ל ובארץ (בפסטיבל גלוקלי של קפה-גיברלטר) עם מוזיקת ריקודים כורדית קצבית וסוחפת. האזנתי לאלבום השני שלה "שירה" וכתבתי עליו בקפה גיברלטר. זהו אלבום שכולו שירי משוררות ושירת נשים נוגעת ללב. הקשבתי להלחנה ולביצוע שלה לטקסטים מקראיים ומסורתיים, שמחתי כשקולה שימש מלחינים קלאסיים (כמו בטי אוליברו ביצירה הנפלאה "נהרות נהרות") והתרעמתי כשהיא והשיר לא קיבל את הקרדיט הראוי, לדעתי. קראתי ברשת תגובות נלהבות לשירתה מכורדיסטן ומרחבי הפזורה הכורדית. הייתי עד ושותף למאמצים הבלתי אפשריים והנואשים שלה לקבל תמיכה ציבורית ממוסדות וקרנות, שחלקם (בעיקר, משום מה, דווקא הירושלמים) התקשו להבין את המסורות המוזיקליות המזרחיות שמהן היא יונקת ובתוכן היא פועלת, או את סוג היצירה האמנותית התובענית שעליה ועל איכותה אינה מוכנה להתמקח.

כי אליה היא לא רק זמרת מחוננת – היא גם מלחינה רגישה; היא משתפת פעולה עם מלחינים ומלחינות יוצאי דופן (כמו ראלי מרגלית ואדמונד סבח); היא בונה ומובילה הרכבי ליווי מוזיקליים מרתקים; והיא יזמית בלתי נלאית של פרויקטים מוזיקליים ותרבותיים - וכל עשייתה חותרת תחת דעות קדומות פשטניות על חלוקות נוקשות בין עממיות, אמנותיות, נשיות ומזרחיות.

אני חייב להתחיל בשאלה שאני רוצה לשאול אותך כבר הרבה זמן, מאז שמעתי את "שירה" בפעם הראשונה  – איך מלחינים שיר "בלתי ניתן להלחנה", כמו השירים של זלדה, יונה וולך ודליה רביקוביץ?

אלה שירים שאין להם קצב וחריזה כמו פזמון, אבל יש להם מוזיקה ומקצב פנימיים. בדרך כלל, אני בוחרת שירים טובים שמדברים אליי. הקראתי אותם לארמונד סבח, שהוא מלחין מורכב בחסד עליון, וגם הוא בחר את מה שדיבר אליו. שירה אהבתי כל חיי, מגיל צעיר מאוד. אני יודעת מיד מה מדבר אליי. אני לא אומרת – זה טוב להלחין; המנגינה מתחילה פשוט לצאת החוצה, ואז אני מקליטה את עצמי. לפעמים רק את הפראזה הראשונה. או פראזה פה ופראזה שם. אחר כך אני חוזרת אל השיר, והמוזיקה נבנית.

יש שיר ב"שירה" שאת אוהבת במיוחד?

כתבת התרבות סיגל גליל, שכתבה עליי וראיינה אותי כמה פעמים, אמרה לי שכשהיא שומעת את השיר "אשה קטנה", שראלי מרגלית הלחינה למילים של דליה רביקוביץ, היא לא מפסיקה לבכות. אני מאוד אוהבת את "תפילת הבת", שהלחנתי למילים של שלי אלקיים (בשיר מופיע קולו של אליה אליהו ז"ל בקריאת הפטרה מיחזקאל בנוסח מסורתי, ע.נ.). טוב, אני בעצם אוהבת הכול.

מתסכל אותך היחס של המוסדות אלייך? למפעל שלך?

מאוד. קיבלתי סיוע ממפעל הפיס וממשרד התרבות והספורט, ואני אסירת תודה. אבל אתה יודע היטב כמה אני מחפשת מקורות מימון ותמיכה, כמה זמן ואנרגיה אני מוציאה, איך אני מממנת דיסקים והרכבים מכיסי. אני מרגישה שאם הייתי עושה מוזיקה יותר "פופולרית", הייתי מקבלת יותר. אני באה ממסורת אמנותית שונה, שקשה למחליטים להתחבר אליה או לתייק אותה. הייתי רוצה שמוסדות תרבות יממשו את מעמדם כדי להוביל מהלך תרבותי משמעותי. זה לא קורה מספיק.

יש דיון ציבורי סוער וטעון רגשית על מוזיקה "מזרחית" מול מוזיקה "מערבית". את מעורבת בו?

מצד אחד, החלוקה מזרחית-מערבית מוזרה לי, וקשה לי להתחבר אליה. מצד שני, יש הבדל בסגנון בין מוזיקה מזרחית ואחרת. מבטא, דיקציה, קול טוב, הקפדה על היגוי, ריווח, נשימה - אלה תכונות הכרחיות במה שנקרא "מוזיקה מזרחית". אבל, וזה נכון בעצם לפופ בכלל, כולם חוזרים ושוקעים בתבניות מוכרות וצפויות. אפילו משעממות. נגיד, ריהאנה היא זמרת מצוינת עם קול מעניין שאני לא יכולה לשמוע את השירים שלה. מתכונת כל כך צפויה וחוזרת על עצמה. משעמם.

מה את אוהבת?

יש הרבה יצירה טובה ומוזיקאים מצוינים. אני מעריכה את אהובה עוזרי. אני אוהבת את שלמה בר - מוזיקאי מעולה. את אהוד בנאי אני מאוד אוהבת - היצירה שלו מעניינת. אני אוהבת את השילובים שהוא עושה. מוזיקה ברמה הכי גבוהה זה אנתוני; אני יכולה לבכות מאנתוני. הוא מרגש אותי.

שמעתי שאת אוהבת ראפ.

מוזיקת ראפ טובה? מאוד. לפני הרבה שנים, בשנות ה-90, עשיתי שיר עם אתניקס, "השוק של איסתיקלל". אמרתי לזאב נחמה שאני מאוד אוהבת מוזיקת ראפ, והוא ממש הופתע. אמרתי לו: מוזיקת ראפ זה מוזיקת נשמה כשהיא נעשית טוב. מאז ראינו אותה מידרדרת ומתמסחרת, אבל בשבילי, טופאק הוא שיא השיאים. הטופ של הטופ. גם במזרח, ובפרט בכורדיסטן, שירה היא גם דרך עממית לספר סיפור - עם לחן, עם מקצב, עם חזרתיות. בשיר הערש ג'בליו יש קטע של שירה דיבורית כזו, שראלי מרגלית, הצ'לנית שמלווה אותי בקטע, היתה קוראת לו "הקטע של הראפ". הראפ הגיע מכורדיסטן...

באות אליי תלמידות שעושות עבודות שורשים, או סטודנטיות שלומדות אתנו-מוזיקולוגיה, והן שואלות אותי לפעמים: מי כתב את השיר? מי כתב את המילים? מי הלחין? אני אומרת להן: אישה. האישה. האישה ששרה היא האישה שהלחינה והיא האישה שביצעה. היא סיפרה סיפור בלחן, היא דיברה עם חברות, עם עצמה, או עם הילדים, בלחן. ההפרדות האלה שבין לחן, מילים וביצוע לא קיימות בשירת נשים ושירה בכלל במזרח. מלחין, פזמונאי, זמר – אלה חלוקות שלא קיימות. הזמרה והיצירה והדיבור בשיר הן חלק מהחיים. גם בזה יש דמיון לראפ.

ואת יוצרת חומר חדש?

תמיד. עכשיו אני עוסקת באוסף שירת נשים ופיוטי נשים. אני מנסה להשיג מימון לפרויקט הזה. אני שרה את שירת דבורה ואת תפילת חנה. הלחנתי את אשת חיל. תמיד הפליא אותי ששיר ההלל הזה לאישה מושר במנגינה נוגה כזו, קצת מלנכולית. חיברתי לו לחן פשוט, אבל יותר שמח. מתלהב.

ומה עם ההופעות?

ראשית, נבחרתי עם עוד כמה הרכבים ישראליים לפסטיבל ג'אז בברמן, שייערך באפריל. המנהל האמנותי של הפסטיבל ביקש שהופיע במיוחד בפתיחה. אחר כך, ב-11 במאי, אני מופיעה בבית אבי חי בירושלים עם ההרכב הכמעט קבוע שלי: אליהו דגמי – סאז, ערן הורוביץ – באס, טיבי גולן - נאי וחלילים, אפי זקן – דרבוקה (זה הוא שמטריף את הקהל הפולני בקרקוב בסולו בלתי אפשרי, ע.נ.), אורן פריד - כלי הקשה, ויניב עובדיה - סאז וזורנה. הוא מנגן גם על דודוק, שזה כלי נשיפה מסורתי. בביצוע של ג'בליו, למשל, הוא מחליף בדודוק את הצ'לו של ראלי מרגלית. זו הופעה בעמידה, אז ננגן מוזיקה קצבית, מוזיקה כורדית טרנסית. דרך אגב, בניגוד לדימוי שלו, הריקוד הכורדי קשה ומורכב הרבה יותר ממה שהוא נראה לעין. חלוקה מאוד קשה של צעדים, והרגל שנוחתת היא הרגל שממשיכה, וזה מאוד לא מקובל. פעם ביקשו פחות כורדית. היום מבקשים במיוחד כורדית. בברמן, כמו בכל הופעה בחו"ל, נסיים עם אס-קבוקים-לֶלֶה. זה ההמנון הלא רשמי שלנו, הכורדים.

לדף הסדרה>>