חג בורגנים שמח

רצף החגים של החודש האחרון והמשפחתיות האינטנסיבית שנלווית להם השאירו את יוסי עין-דור קצת מותש, אבל במבט לאחור הוא מבין: זוהי הבורגנות, וזה מחירה

די, נמאס לי מזה, מרצף החגים והאירועים, מימי הבכי והשמחה שבאים בסמיכות כה גדולה ובלי גבולות של ממש בין האחד לאחר; נמאס לי מפסטיבל האוכל הבלתי נגמר, מה"עושים על האש", מה"הולכים לפארק" ("שוב הולכים לפארק", ליתר דיוק); נמאס לי מטיולי האופניים, מהטיולים בנמל, מהנסיעות ליפו, מה"צריך לצאת קצת מהעיר"; נמאס לי מהתכנונים הבלתי פוסקים ליום החופש הבא ולזה שאחריו ולזה שיבוא בעוד שבועיים. נמאס לי מהקניות וממנהג המתנות. קשה לי עם המשפחתולוגיה הצפופה.

די, רוצה קצת שקט, קצת מנוחה, קצת הפסקה ברצף הבלתי נגמר הזה. מה אני כבר מבקש? ממש לא הרבה – קצת שליטה על החיים שלי. פעם היתה לי; פעם יכולתי לשלוט על השתתפותי באירועים , אבל עכשיו? איפה אני ואיפה לשלוט. החיים מנהלים אותי, לא אני אותם. יבואו עכשיו כל נותני העצות למיניהם ויגידו לי שזה ממש לא צריך להיות ככה, שאסור לי לתת לחיים לנהל אותי. כן, בטח... עצות גם אני יודע לתת, בשפע.

כשסיפרתי לזוגתי על מה אני כותב בטור הנוכחי היא סיננה בחצי זלזול: "צרות של עשירים". עצרתי רגע וחשבתי: כן, זה נכון, אלה צרות של עשירים - ממעמד הביניים אמנם - אבל בכל זאת, צרות של מפונקים.(Thinkstock)


זה לא שאני באמת ממש סובל. אני אוהב טיולים ורכיבה על אופניים עם אלונה בפארק; אני אוהב להגיע לנמל תל אביב ולעצור ליד הלוליינים ואומני האופניים או אחרים; ואני לא ממש סובל מבשר על האש. אני גם לא ממש סובל מכל השאר. אבל, וכאן מגיע האבל, אני שונא להיאלץ לעשות את כל אלה כאילו היו רשימת מטלות. שונא שהכול מרוכז בשלושה שבועות שבהם אין לי זמן לנשום, אין לי זמן ליהנות באמת, אין לי זמן ויכולת להכיל את הכול ואין לי דקה לנשמה.


פתאום נפל לי האסימון מה זה אומר להיות משפחה בתקופה הזאת שבין פסח ליום העצמאות ומה זו בכלל משפחה בורגנית ממעמד הביניים. זה בעצם אני, אנחנו. פעם הייתי סוג של מרדן ארוך שיער - היפי או ילד פרחים; היום אני בורגני לכל דבר ועניין, או יותר נכון זעיר-בורגני. "בורגנים, איזה ממזרים, מבטיחים הכול ונותנים קדחת. בורגנים, איזה חזירים, כל הבורגנים שווים ל...", שרו פעם צמד הדודאים בני אמדורסקי ז"ל וישראל גוריון, שיבדל לחיים ארוכים (בשיר "הבורגנים", שירו של ז'אק ברל, שתורגם מצרפתית בידי דן אלמגור). ואני, שתמיד ראיתי את עצמי כאיש הפרולטריון, מבין פתאום שהפרולטריון למעשה הולך ונעלם בחברה הישראלית. העובדים הזרים החיים בקרבנו הם עיקר הפרולטריון.


לא מזמן נתקלתי במקרה בסדרת הטלוויזיה המצוינת "משפחות" של האחים תומר וברק היימן. ראיתי כמה דקות, רותקתי למסך והתחלתי לצפות בכל הפרקים. עד עכשיו ראיתי כבר שבעה פרקים מתוך 13 ששודרו. הסיפור הוא עליהם-עלינו. כן, בטלוויזיה בוחרים להראות סיפורים קצת קיצוניים, אבל גם הם ביסודם סיפורים על משפחות בורגניות ממעמד הביניים שמתמודדות עם סיפורים חריגים בחייהם. הסדרה מרתקת כי אינה משוחקת; היא אמיתית ומייצגת. לכל משפחה יש את הסיפור המיוחד שלה, את החריג שלה, את יוצא הדופן. אבל אותו בדרך כלל מחביאים, מצניעים, שהרי ברור שאם לא מדברים עליו, אינו קיים. ואז באה המציאות וטופחת לכולם על הפנים. כן, גם הבורגנים בני מעמד הביניים כבר לא מוגנים מפני דבר. כן, דווקא הם הפכו עכשיו להיות המעמד הפגיע ביותר, זה שבקלות רבה יכול להידרדר לתהום. " לכל משפחה יש את הסיפור המיוחד שלה, את החריג שלה, את יוצא הדופן. אבל אותו בדרך כלל מחביאים, מצניעים, שהרי ברור שאם לא מדברים עליו הוא אינו קיים. ואז באה המציאות וטופחת לכולם על הפנים. כן, גם הבורגנים בני מעמד הביניים כבר לא מוגנים מפני דבר. כן, דווקא הם הפכו עכשיו להיות המעמד הפגיע ביותר, זה שבקלות רבה יכול להידרדר לתהום "


קראתי באחרונה את הסיפור על אלי גיל הירושלמי, מוותיקי סיירת מטכ"ל, איש חיי הלילה, בעליו לשעבר של הבית האדום בסיבוב מוצא, האיש שהיה באולימפוס ונגע בשמים. קראתי איך הוא גר עכשיו במשאית, איך ירד מנכסיו. כן, אולי זה היה בגלל התנהלות חסרת אחריות, אולי משום שהסתנוור מאור הזרקורים המפנקים. אבל השורה התחתונה היא שלא לעולם חוסן, שקל מאוד לרדת מנכסיך ואין לך רשת ביטחון של ממש.


אז אני מתבונן על עצמי ועל משפחתי שוב מהצד ומבין שאולי בעצם לא כל כך נורא להיות בורגני, איש מעמד הביניים. אני אומר לעצמי שאם המחיר שאני משלם הוא שאני כבר לא תמיד אדון לעצמי, אז זה באמת לא נורא. הרי בסופו של דבר, אם נודה באמת, זו בעיקר פנטזיה, כי רק מעטים מאיתנו יכולים באמת להיות אדונים לעצמם, וגם בזה אני לא בטוח. רובנו תלויים זה בזה, או כמו שאומר פתגם השפר הצבאי: אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה ליד זה. ובמילה אחת: סולידריות. אז למען הסולידריות, נרים שוב פעם כוס ונמצא עוד סיבה לחגוג.

עוד בבית אבי חי