לדבר כדי להיות קיימת

"אי-השפה מעניינת לא פחות מהשפה עצמה. השתיקה - בין אם רוצים לדבר אבל אין יכולת, ובין אם יכולים לדבר אבל אין רצון – היא לרוב אות למצוקה". הסופרת והעורכת נגה אלבלך מדברת

נירה

בסוף כיתה ח' נסעתי עם הוריי לשהות של שנה בטורונטו, קנדה. האנגלית שבפי היתה, באופן טבעי, כמו של ילדה שסיימה כיתה ח' במערכת החינוך הישראלית: בסיסית למדי, עם מבטא ישראלי מובהק. אותה שנה בטורונטו היתה אחת המטלטלות בחיי: בבת אחת הפכתי להיות זרה, לא שייכת, מעמדי החברתי צנח צניחה חופשית. במלוא העוצמה הרגשתי איך זה להיות ילדה עילגת, עולה חדשה, מהגרת, בת לתרבות אחרת בארץ זרה.

תחושת הזרות שנבעה מהשפה עלתה 20 שנה מאוחר יותר, כשכתבתי את הנובלה "נירה":נגה אלבלך (צילום: מוטי קיקיון)

 

"אני מרגיש טוב כאן," אלי אומר ולא ממשיך.

"בים?" אני שואלת.

"בים וגם בארץ. בארצות הברית זה היה אחרת. הייתי שם עשר שנים וכל הזמן הרגשתי בחוץ-לארץ." נעצר. ממשיך: "זה קשור לאקוסטיקה של המרחב, אני חושב, לרעשי הרקע."

"אקוסטיקה ישראלית," אני אומרת.

"כן, אפילו הים נשמע אחרת." נעצר. ממשיך: "רעשי הרקע כאן טבעיים לי. הלחות, האספלט הלוהט בקיץ, רוחב הרחובות, כל אלה יוצרים אקוסטיקה מרחבית מסוימת. והיא כוללת גם את האקוסטיקה של עצמי. סוף-סוף אני לא שומע את עצמי מבחוץ, את המבטא, את הדיבור החצצי. כאן אני שומע את עצמי מבפנים, ואת מה שבחוץ אני מבין כמו כולם. זה העניין, שכאן אני מרגיש כמו כולם, המחוֹשים שלי נינוחים, הם לא דרוכים כל הזמן, אני לא מרגיש כאן לבד."

אני אומרת: "תייר זאת הוויה זמנית, אם היא מתארכת מדי זה לא..."

"בריא," אלי סוגר. ממשיך:

"בסוף, אפילו אם אתה מכיר את העיר מצוין, אתה הולך לעצמך לאיבוד. נֵכָר ונִיכּור. הם באים מאותו שורש. שמתְ לב לזה פעם?"

 

(מתוך הנובלה "נירה" בספר "הדחיפה").

 

שמעון

כשאני חושבת עכשיו על מקומה של השפה בכתיבה שלי, אני מגלה שאולי בעקבות אותה חוויית נעורים מכוננת בטורונטו יש ביצירות שאני כותבת נוכחות לדמויות אילמות כמעט, או כאלה ששותקות מתוך בחירה. אי-השפה מעניינת, מתברר, לא פחות מהשפה עצמה. השתיקה – בין אם רוצים לדבר אבל אין יכולת, ובין אם יכולים לדבר אבל אין רצון – היא לרוב אות למצוקה. בנובלה שלי "אני כוכב נולד", סבא שמעון מצליח להפיק רק הברות קטועות מגרונו: "הָבּ הָאוּבּ...,  הוֹדפּוֹם...,הוֹמַא...מַא...". כתחליף לשפה המדוברת הוא מדבר בכל גופו – בריקוד, בחיוך, במגע, במחוות של אכפתיות. לסבא שמעון יש שפה משלו, בלי מילים הוא יוצר תקשורת, ממש כמו שעושים תינוקות. לעומתו, עדי, אחת הילדות בנובלה "הדחיפה", לא מוציאה מילה מפיה במשך ימים שלמים. השתיקה של עדי היא שפה בפני עצמה.

 

"מבחינה חברתית, רותם היא הילדה החזקה ביותר בכיתה. נוכחותה של עדי, לעומת זאת, נעה על סִפּוֹ של קיום. היא שקופה בעיני ילדי הכיתה: צבעה שקוף, ריחה שקוף, ובעיקר שקוף הוא קולה. מי שקולו אינו נשמע, הופך ללא נראה. ילדים חולפים לידה כאילו לא עמדה שם, הם אף פעם לא פונים אליה ולא שואלים לדעתה, הם אף פעם לא מבקשים לדעת למה היא לא באה למסיבות או למה היא לא משחקת אתם בהפסקה, אף אחד מהם לא מתבונן בה ולכן גם לא שם לב שלפעמים היא מבליעה חיוך בזמן שרותם משלחת לחלל האוויר את אחת מהברקותיה. הדחיפה שדחפה רותם את עדי נראתה כמעשה של טירוף, היא היתה כמו כעס שמופנה אל קיר. קשה להבין מה יכול היה להרגיז כל כך את רותם באותו קיר."

 

(מתוך הנובלה "הדחיפה").
" בכל אותן שנים שבהן הייתי כלכלנית קראתי ספרות נהדרת, אבל את ההנאה שלי ממנה אף פעם לא ייחסתי לשפה. רק לאחר שעזבתי את הכלכלה והגעתי אל החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, שם ניתן לי לראשונה מזון מסוג שונה, שאותו הקפדתי לבלוע ולעכל, נפרץ הסכר ופיתחתי מודעות הולכת וגדלה לפן האסתטי של השפה. השפה היתה אז לא רק אמצעי הישרדותי, אלא היא קיבלה קיום משל עצמה, קיום אמנותי "

יהודית

בטורונטו למדתי שהשפה יכולה להיות אמצעי אכזרי להדרה, אבל עוד למדתי שרכישתה של שפה חדשה היא אחד הביטויים החזקים ביותר ליצר ההישרדות האנושי. באותה שנה בטורונטו התחלתי גם אני אט אט לדבר, הפסקתי לשתוק, כדי להיות קיימת. לעומת הטראומה עם השפה האנגלית, השפה העברית היתה בשבילי לרוב דבר מובן מאליו, כלי פונקציונלי. במשך עשר שנות עבודתי ככלכלנית במערכת הבנקאית בישראל כתבתי בעיקר דברים מהסוג הבא:

"הכנסות החברה עלו הרבעון ב-5% לעומת הרבעון המקביל אשתקד. הרווח הגולמי נותר ללא שינוי ושיעורו ירד ב-2%, זאת עקב עלייה במחירי חומרי הגלם. למרות השחיקה ברווח הגולמי, בשיעור הרווח התפעולי חלה עלייה בשל התייעלות חדה בהוצאות הנהלה וכלליות".

בכל אותן שנים שבהן הייתי כלכלנית קראתי ספרות נהדרת, אבל את ההנאה שלי ממנה אף פעם לא ייחסתי לשפה. רק לאחר שעזבתי את הכלכלה והגעתי אל החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, שם ניתן לי לראשונה מזון מסוג שונה, שאותו הקפדתי לבלוע ולעכל, נפרץ הסכר ופיתחתי מודעות הולכת וגדלה לפן האסתטי של השפה. השפה היתה אז לא רק אמצעי הישרדותי, אלא היא קיבלה קיום משל עצמה, קיום אמנותי. ביאליק, שופמן, ברנר, גנסין, יהודית הנדל... בכל אלה נתקלתי בלימודי הספרות. גם כאשר ניתחתי את תפיסת המוסר העולה בספרה של יהודית הנדל "ליד כפרים שקטים", גם כאשר חקרתי בעבודת התזה שלי את העמדה המוסרית הניטשיאנית המבצבצת בסיפורו של אורי ניסן גנסין "בגָנים" – חלחלו המילים, המקצבים, המבנים. היום אני יכולה להבין שיהודית הנדל ואורי ניסן גנסין הם מגדולי המוזיקאים של הספרות העברית.

 

סרגיי

אלא שלפני המוזיקה של גנסין והנדל הכרתי מוזיקה אחרת: באך, מנדלסון, שומן, ליסט, ברטוק, שופן, סטרווינסקי, סקריאבין ופרוקופייב. לתחושתי, 12 שנות הנגינה שלי בפסנתר השפיעו על הכתיבה שלי ועל הטעם הספרותי שלי לא פחות מאשר הספרות עצמה. הדרך שבה אפשר להוליך עלילה, הקצביות, ההומור – את כל אלה אפשר ללמוד גם מהמוזיקה, ולי נדמה שסרגיי פרוקופייב השפיע עליי יותר מכולם (אם כי לפעמים אני חושבת גם על אריאל זילבר כעל מקור השראה).

כשאני עורכת טקסטים, וגם כשאני כותבת, אני מגלה שלפעמים אני משנה מיקום של מילה במשפט רק בשביל לקיים בו איזה מקצב פנימי. גם בפרוזה המקצב חשוב, לא רק בשירה. ביצירות הפרוזה של דיוויד פוסטר וואלאס, למשל, אני אוהבת במיוחד את אלה שהדיבור בהן שבור, כשהמשפטים מפורקים. ביצירות האלה יש חידתיות מיוחדת ויש מקצב חורק, לא סדיר, כמו במוזיקה מודרנית.

חוויות נעורים מכוננות. מתוך ספרה של אלבלך "אלי פורש כנפיים" (איור: רות גוילי)  

אורלי

יצירות עבריות שיש ברק מיוחד באופן שבו הן עושות שימוש בשפת ובתחביר היומיום מדברות אליי מאוד. זו רק אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת את היצירות של אורלי קסטל-בלום ואת המחזות והמערכונים של יוסף אל-דרור. סיבה נוספת, עמוקה יותר, היא הדרך שבה מיטשטש ביצירות שלהם הגבול בין השפה ובין המציאות – מילים הופכת להיות פרט במציאות בעוד שהמציאות נדמית לעתים כמטבע לשון או כצורת ביטוי ותו לא.

כמו שרומזת אורלי קסטל-בלום בסוף הסיפור "אלף שקל לסיפור" (בספרה "סיפורים לא רצוניים"): "אני אוהבת רגעי אחווה בין אנשים, הם מרגשים אותי עד דמעות. אבל רגעים פתוחים כאלה, רחבים, כמו הישיבה שלי במרפסת, מקפיצים אותי גבוה. אני אוהבת רגעים פתוחים כאלה, כשכיפת השמיים באמת מתפקדת ככיפה".

 

נגה אלבלך היא סופרת ועורכת בסדרה "ספרית פועלים – סיפורת" בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. ספריה: "אלי פורש כנפיים" (איירה: רות גוילי, הקיבוץ המאוחד, 2010), "הדחיפה" (זוכה פרס שרת התרבות לספרי ביכורים, הקיבוץ המאוחד, 2013), "העוגה של סבא אליהו" (איירה: ג'ני מייליכוב, הוצאת מטר, 2013).

 

עוד בבית אבי חי