זה כל הקסם

שפה זרה נארגת בשפת אם, התאהבות בטולקין, כתיבה בקול אחר וחלום על כפילות לשונית. המשורר ליאור שטרנברג חושף את האיכויות המאגיות של השפה

 

אֵיךְ אֲתַרְגֵּם עַצְמִי לִשְׂפַת הַכּוֹכָבִים הַזָּרִים

בשמֵי הַקָּתֶדְרָלָה. כָּאן הַנָּשִׁים יָפוֹת מִדַּי וְהַגְּבָרִים,

רֹאשָׁם מָלֵא זְבוּבֵי שֶׁרַב, פּוֹסְעִים בְּסַנְדָּלִים

חָסְרֵי כְּנָפַיִם. אֵד שֶׁל עֶרֶב עַל אַבְנֵי הַקָּתֶדְרָלָה      

וְהַשֻּׁלְחָנוֹת שֶׁנִּפְרְשׂוּ סְבִיבָה כְּמוֹ מוּכָנִים

לְהִתְנַשֵּׂא אֶל עַל, מְרַפְרְפִים מַפּוֹת נְיָר, נוֹקְשִׁים

גְּבִיעִים שֶׁל פְּלַסְטִיק. זֶה לַיְלָה. זוֹ שִׁירָה

זָרַת שָׂפָה, קְפוּצַת עִצוּר. אֲנִי נִבְהָל בַּחֲזָרָה

אֶל הָעִבְרִית הַמְחֻסְפֶּסֶת, שָׁר אֶל הַקָּהָל

בִּשְׂפַת כָּל הַשָּׂפוֹת, הָחֲצָצִית, הָעַתִּיקָה.

(מתוך באור החם, הקיבוץ המאוחד)

 

מים זורמיםתחושת תיווך. שטרנברג (צילום:מוטי קיקיון)

לפני כמה שנים מצאתי את עצמי קורא בעברית מול קהל צרפתי ברובו בעיר הקטנה לודב שבדרום צרפת. כל משוררי הפסטיבל, צרפתים וזרים כאחד, התבקשו לקרוא בערב הפתיחה שיר אחד בשפתם, ובמקרה המסוים הזה לא הוקרא בעקבותיו תרגומו לצרפתית. התוצאה היתה פסיפס מרתק של קולות ומבעים, כאשר מעל לכל ניצחה השירה כשפה שיש לה נוכחות מוחלטת גם כאשר היא אינה מובנת. המשך הפסטיבל התנהל מבחינתי באותה רוח, כיוון שהידע האפסי שלי בצרפתית מנע ממני כל אפשרות כמעט להבין את השירה ששמעתי במספר רב של אירועים מדי יום. התוצאה היתה חוויה מוזרה ביותר של ריחוק וקרבה בו זמניים, ובאופן משונה ביותר הזיכרון שנותר בי משם הוא של התרחשות מתמשכת שבה נארגו יחד השפה הזרה (הצרפתית מבחינתי, העברית שבה הקראתי) עם החום הקיצי המדהים ששרר שם, היין הזול והמשובח, המוזיקה, והמים הזורמים שבקרבתם התקיימו כמה מן האירועים היותר יפים של הפסטיבל. אני זוכר (במעומעם אמנם) שלהפתעתי הרגשתי שככל שאני נמצא שם יותר, אני מתחיל לקלוט משהו מן התחביר הצרפתי – מילים התחברו, משפטים נסגרו, כאילו גודש המילים שנשפך אליי מכל מקום, מכל פינה של המקום היפה, החל להיקשר בתוכי לכמה ימים. ואז, עם החזרה לארץ, דעך הכול כמובן, ואבד.

 

מים עמוקים

בילדותי הייתי סרבן שפות גדול. בבית הוריי דיברו ביניהם רומנית, ואימי דיברה עם הוריה בגרמנית. הרומנית נקלטה אצלי באותן שנים כשפה פסיבית. כלומר, יכולתי להבין את רוב מה שהם אומרים, אך סירבתי לעשות את הצעד האקטיבי ולדבר בה. עד היום, מדי פעם, חוזרים אליי בלי אזהרה ביטויים ומילים ואז נשמטים שוב אל הנשייה. באנגלית הייתי תלמיד סביר בלבד בתיכון, ואני לא זוכר בוודאות מתי אימצתי אותה לא רק כשפה שנייה, אלא ממש כתרבות שנייה; מתי ואיך הפכתי למי שהעז לקפוץ אל תוך המים העמוקים של החוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. אני נוהג לקשור זאת בהתאהבות החמורה שלי בטולקין ובארץ התיכונה, אי אז בימי ראשית התיכון. תחילה בתרגומה של רות לבנית, ואז בשפת המקור. אך בעברית ובאנגלית כאחד הזדהרו המילים והשירים שנכתבו בשפות האלפיות (קווניה וסינדארין, אם לדייק) שהמציא טולקין בשביל בני הלילית, שפות שעוצבו כך שיהיו בראש ובראשונה יפות, לפני כל תרגום או פרפרזה – "Elen sila lumenn omentielvo" (כוכב זרח על שעת פגישתנו). אם אינני טועה, טולקין היה גם ניסיון התרגום הראשון שלי. בשילוב של פנטוז ויומרה החלטתי לתרגם באותם ימים צעירים את "הסילמריליון" (שטרם תורגם אז), ונעצרתי רק בחלוף כמה עמודים טובים.

 

פְּרוֹפֶסוֹר טוֹלְקִין וַאֲנִי מִתְכַּתְּבִים בָּאִינְטֶרְנֶט. שָׁם הוּא מַרְגִּישׁ חָפְשִׁי יוֹתֵר, הוּא מִתְנַצֵּל, כְּמֵת מֻתָּר לוֹ לְוַתֵּר מְעַט עַל נִימוּסִים. הַזְּמַן בְּשֶׁפַע, לֵילוֹתָיו פְּנוּיִים. אֶתְמוֹל שׁוֹטֵט בֵּין גַּן הַמְשַׂחֲקִים וְהַשְּׂדֵרוֹת הָמוּאָרוֹת. צִלּוֹ, כָּתַב, הָיָה קָרוֹב מְאֹד. הַלַּיְלָה וְהַזְּמַן נָשְׁמוּ לִילָךְ וְיַסְמִינִים. "כָּאֵלֶּה לֹא הִכַּרְתִּי," עוֹד הוֹסִיף. "אָכֵן", הִקְלַדְתִּי, "טוֹבִים הַסִּימָנִים." מִקְלָדוֹתֵינוּ רוֹטְטוֹת. לֵיל שְׁכוּנָה הָבִיל שֶׁל מַאי. עוֹנָה מֻשְׁלֶמֶת לַחֲצוֹת בֵּין כָּאן וְשָׁם. הַמֵּת כּוֹתֵב, הַחַי עוֹנֶה, דָּבָר לֹא מִשְׁתַּנֶּה בְּמֶרְחֲבֵי הָאִינְטֶרְנֶט. "אִשָּׁה גְּבוֹהָה, כְּסוּפַת עֵינַיִם, חָלְפָה אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב בֵּין עֲצֵי הַגַּן," הוּא מְאוֹתֵת, "וְקוֹל רַגְלֶיהָ, כִּלְחִישָׁה." אֶת מִקְטַרְתּוֹ אֲנִי נוֹשֵׁם עַד כָּאן, בְּדִירָתִי, וּכְבָר מֵבִין אֵיךְ מְסַבֵּך הַמֵּת הַזֶּה מָקוֹם וּזְמַן, בְּדָיָה וּמְצִיאוֹת. בֵּין שְׁמוּרוּתַי, בֵּין אוֹר וְצֵל, עַל סַף הָאוֹתִיּוֹת הַמִּתְגַּלְמוֹת עַל הַמָּסָךְ, תִּפְסַע רַכּוֹת גְּבִירָה תְּמִירָה, כּוֹכְבֵי הַקַּיִץ בִּשְׂעָרָהּ.

 
(מתוך באור החם, הקיבוץ המאוחד)

 

ברזים

המאגיה הזו של השפה תופסת אותי גם כמשורר וכמתרגם. אני מוצא אותה שוב ושוב בשירים שמעסיקים אותי (למשל, בסיומו המדהים של "קובלאי חאן" מאת ס.ט. קולרידג', ובלא מעט משיריה המוקדמים של רביקוביץ'), וגם לשמחתי, מדי פעם, בשירים שאני כותב. ביני לבין עצמי אני קורא לדבר הזה "ברזים". ברז נפתח, ולתקופה מסוימת אני מוצא את עצמי כותב בשפה שונה מזו שאני רגיל אליה. כך היה, למשל, בזמן שבו כתבתי את שירי "אגדת המישור", המחזור הפותח את טקסי הערב, ספרי החמישי. למשך תקופה מסוימת כתבתי שירים שהביאו את קולה של תרבות קמאית, שדובריה כמו הציגו את עצמם בזה אחר זה בפניי ונכתבו בצורה מיידית וראשונית. צייד, מֵינקת, ילד, זקן, דייג, קוראת חלומות ואחרים הופיעו מתוך איזשהו אגם מעמקים ארכיטיפי ודיברו בקולות שהיו רחוקים מרחק גדול מן הממד הביוגרפי שמעסיק אותי בדרך כלל בכתיבה. לאחר כמה שבועות "הברז" נסגר באותה פתאומיות שבה נפתח. " למשך תקופה מסוימת כתבתי שירים שהביאו את קולה של תרבות קמאית, שדובריה כמו הציגו את עצמם בזה אחר זה בפניי ונכתבו בצורה מיידית וראשונית. צייד, מֵינקת, ילד, זקן, דייג, קוראת חלומות ואחרים הופיעו מתוך איזשהו אגם מעמקים ארכיטיפי ודיברו בקולות שהיו רחוקים מרחק גדול מן הממד הביוגרפי שמעסיק אותי בדרך כלל בכתיבה. לאחר כמה שבועות 'הברז' נסגר באותה פתאומיות שבה נפתח "

 

צינורות

נראה לי שההוראה והתרגום חולקים ממד משותף אחד – שניהם עוסקים בתיווך. כמורה אני שואף עד כמה שניתן להיות מי שמביא את הטקסט אל התלמידים ולא מי שמנחית אותו, מפורק ומשופד, לפניהם. השיעורים הטובים ביותר הם אלה שבהם התלמידים ואני מוצאים את עצמנו לפתע לא משני צדדיו של הטקסט (אני בתפקיד "המנחיל" והם בתפקיד "הקולטים"), אלא זה לצדו של זה, ליד הטקסט. כמתרגם אני משתדל לעשות דבר דומה, והוא לתת לשיר שאני אוהב לדבר בעברית. תחושת התיווך חזקה במיוחד כאשר מדובר בשירים שטרם תורגמו לעברית, במשוררים שזוהי כניסתם הראשונה אל תוך העברית, כמו למשל מרבית המשוררים האירים שבהם אני מרבה לעסוק. האמת היא שבשני המקרים אסור לחשוב יותר מדי. מחשבה מאומצת מדי על עצם היכולת להצליח בפעולות התיווך האלה עלולה לערער ולסרס. נדרש איזה שילוב נרכש ולא פשוט בין אינטואיציה בסיסית, ניסיון וידע, כמו גם, כאמור, איזו עצימת עיניים, הפניית ראש מעם הקושי המאיים של המלאכה.

 

חזָרה

 

חֲזָרָה אֶל הָעִבְרִית, אֶל שְׂדֵה הַתְּעוּפָה.

אַלִּימוֹת כְּבוּשָׁה מִתְפַּתֶּלֶת כִּשְׁרִיר בָּתוֹר לְדֶלְפֵּק,

נִצְנוּץ פֶּלֶפוֹנִים, מֵחֱוֹות מֻכָּרוֹת שֶׁל גּוּף וְשָׂפָה.

גַּל עָיֵף שֶׁל קֹצֶר רוּחַ חוֹזֵר וּמַכֶּה וְדוֹחֵק

(כַּמָּה מַהֵר) אֶת זִכְרוֹן השֶנוֹן* הַנּוֹצֵץ וְגִבְעַת הַצְּלָבִים

שֶׁל קְלוֹנְמָקְנוֹיְס*, אֶת כְּנֵסִיוֹת הָאֶבֶן

הַחִוְּרוֹת, חַסְרוֹת הַגַּג – הַאִם הָאוֹר וְהָרוּחַ נָשְׁבוּ

בָּצִינָה הַשְּׁקוּפָה אֶל תּוֹכָן אוֹ מֵהֶן?

לַיְלָה שׁוֹטֵף עַתָּה אֶת חַלּוֹנוֹת הַטֶּרְמִינָל הַקָּרִים,

אוֹרוֹת כְמוּסִים רוֹמְזִים אָדֹם וְיָרֹק בָּמֶרְחָק

הֲלֹא מֻכָּר. גַּם אָנוּ, כְּכָל פּוֹלְשֵׁי הֶעָבָר,

מִהַרְנוּ לַחֲלֹף, מוֹתִירִים אַחֲרֵינוּ רַק

רוּחַ קָשָׁה. צִלְצוּל עֲקֵבִים נוֹקֵב אֶת הֶחָלָל הַקַּר,

דוֹבֵר הָעִבְרִית: הִנֵּה, שַׁבְנוּ אֶל שֶׁלָּנוּ, זָרִים.

 

* נהר מרכזי באירלנד

* אתר דתי היסטורי במרכזו של האי

 

(מתוך הדף הוא מישור, הקיבוץ המאוחד)

 
                               

שקיפות

לא מזמן חלמתי שאני שוב בקורק, בדרומה של אירלנד, שבה ביקרתי בפברואר לרגל פסטיבל שירה אחר. כדרכם של חלומות ידעתי שאני שם, למרות שלא זיהיתי את המקום עצמו שבו עמדתי. היתה שם איזו התקהלות, שמתוכה לפתע פנה אליי בעברית בחור מזוקן, מפלח באחת את הזרות האינטימית שחשתי כתייר בלתי מזוהה ברחובות. לאחר המבוכה הראשונית מצאתי את עצמי הולך אחריו אל בניין מוזנח מעט, אל דירה שבמעלה המדרגות המובילות אליה היה כתוב משהו בעברית. בתוך החלום הובהר לי כי האיש הזה המתגורר כאן הוא איש קשר שמסייע לתיירים ליצור קשר בחזרה אל העברית, אל ישראל. כשאני כותב את הדברים האלה החלום הזה נדמה שקוף למדי ומתקשר ישירות לאיזושהי כפילות שאני חי איתה ביחס לעברית ולישראליות. כמי שנולד אל תוך השפה, אני חי אותה באופן די לא מודע. יתרה מזאת, כשאני נדרש להתבונן בה באופן אנליטי, מרוכז, אני מתקשה. דווקא רגעים כמו אלו - בחלום הזה או בפסטיבל השירה בלודב - מאפשרים לי להתרחק לרגע מן השפה ולראות גם את עצמי, כמי שנע בלי הרף בין העברית ובין כל האפשרויות הלשוניות והתרבותיות שחגות מחוצה לה.

 

ליאור שטרנברג הוא יליד פתח תקווה, 1967, חי בירושלים, נשוי ואב לשתי בנות. משורר, מתרגם, מלמד ספרות וכתיבה יוצרת. הוא זכה על כתיבתו בכמה פרסים חשובים, ובהם פרס טבע מטעם פסטיבל המשוררים במטולה לשנת 2002, פרס ראש הממשלה לשנת 2006, הפרס לשירה עברית על שם נתן יונתן לשנת 2009 ופרס דוליצקי מטעם האוניברסיטה העברית לשנת 2011. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה וכן תרגומי שירה ופרוזה.

עוד בבית אבי חי