עזוב אותך, חפיף!

סגל הנוער של קבוצת ליגת העל בכדורגל, שהתיישב לארוחה של ג'אנק פוד, מביע רק סימפטום לתופעה רחבה הרבה יותר: יוסי עין-דור על הסיכוי הקלוש של ישראל להימצא בצמרת העולמית - בספורט ובכלל

לי קורזיץ היא אלופת עולם בגלשני רוח. לי קורזיץ הוא ספורטאית ישראלית והיא אלופת עולם בפעם הרביעית (ופעם שלישית ברציפות). לי קורזיץ היא יוצאת דופן וחריגה בספורט הישראלי. היא אלופת עולם למרות שהיא ישראלית, ולא בזכות העובדה הזאת.
מתוך האתר הרשמי של לי קורזיץ

המציאות לאורך השנים מוכיחה שאם אתה ישראלי, אין לך סיכוי גדול להעפיל לדרג העליון של הספורט העולמי, בטח לא בספורט הקבוצתי. בענפי ספורט יחידני, כמו טניס, שיט וגלשני רוח, שבהם רק אתה עצמך מתחרה ולא קבוצה שלמה של ספורטאים, עדיין יש סיכוי, כי כאן הרוב תלוי בך. הסביבה משפיעה מאוד, המאמן, התמיכה הכלכלית, המשפחה; אבל כוח הרצון של הספורטאי, המשמעת העצמית, משטר האימונים וכל מה שנגזר מהם, יכולים להכריע.

בספורט הקבוצתי אין לנו שום סיכוי שבעולם. פעם אחת היסטורית נרשמה השתתפות של נבחרת ישראל בגביע העולם בכדורגל, במקסיקו 1970, ומאז כלום. המאמן אז היה עמנואל שפר ז"ל, שהיה ידוע כקפדן מטורף, איש שלא מוותר ולא מעגל פינות. למותר יהיה לציין שהוא לא היה יליד הארץ. את החינוך שלו קיבל שפר בפולין, בגרמניה ובצרפת.
" ספורטאים מקצועיים מקפידים על שמירת כושר גופני, על שעות שינה מסודרות, על תזונה נכונה ומוקפדת, על התנהגות נאותה, על אורח חיים ספורטיבי שאומר בעצם: 'אנחנו מחויבים לדרך'. ישבו פרחי הכדורגל האלה והמתינו עד שייצאו להן מנות האוכל. ומה כללו המנות שהזמינו? שניצלים בבגט, צ'יפס מטוגן בשמן עמוק ובקבוקי תה ממותק "

המצב בספורט הישראלי הוא כזה לא מכיוון שזו גזירת גורל, לא מפני שהגנים של הישראלים טובים פחות, אלא פשוט מפני שהכול כאן חפיף, הכול בבחינת "עזוב אותך משטויות באמא'שך".

את סוף השבוע האחרון בילינו בצפון. בשבת אחר הצהריים יצאו לדרכנו חזרה לתל אביב, ואת העצירה שלנו עשינו בצומת אלונים. יש שם מתחם הסעדה גדול עם אינספור מסעדות ג'אנק פוד. למרות הניסיון להקפיד על תזונה בריאה בדרך כלל, או לכל הפחות ראויה, גם אנחנו לוקים מדי פעם בתסמונת ה"יאללה, חפיף", ועוצרים בג'אנקייה.

במקום שנכנסנו אליו היה די צפוף: קבוצה לא קטנה של לובשי בגדי ספורט בכחול-לבן, שעל חולצותיהם מתנוססים המילה "איתוראן" בצד האחורי ושם הקבוצה – "הפועל קריית שמונה" - מלפנים. כן, היו אלה שחקני הנוער של הקבוצה הצפונית מליגת העל בכדורגל. לכאורה מקצוענים לכל דבר ועניין – לכאורה בלבד. הבעלים והספונסר איזי שרצקי דווקא ידוע כמקצוען קפדן ששונא התנהלות חובבנית, אבל הצוות המקצועי שליווה את הקבוצה כנראה קצת פחות. על מה אני מדבר?

ספורטאים מקצועיים מקפידים על שמירת כושר גופני, על שעות שינה מסודרות, על תזונה נכונה ומוקפדת בלי חריגות, על התנהגות נאותה, על אורח חיים ספורטיבי שאומר בעצם: "אנחנו מחויבים לדרך". ישבו פרחי הכדורגל האלה והמתינו עד שייצאו להן מנות האוכל. ומה כללו המנות שהזמינו? שניצלים בבגט, צ'יפס מטוגן בשמן עמוק ובקבוקי תה ממותק. אני תוהה בקול רם בפני זוגתי והילדה איזו מין התנהגות ספורטיבית זאת, ומאמן הכושר של הקבוצה שומע מהצד, מהנהן בראשו, ואומר לי: "אתה צודק". אני שואל אותו: "תגיד,
ארוחה ספורטיבית? thinkstock
אין לכם תזונאית שקובעת תפריט אוכל?". "יש", הוא אומר. "אז למה אתם אוכלים ג'אנק?", אני שואל. והוא, המסכן, לא ממש יודע מה לענות. בעוד הוא נע במקומו בחוסר נחת מופגן, מישהו שנראה כמו המנהל האדמיניסטרטיבי, אבל אני לא יודע מה תפקידו הניהולי, אומר לי: "עזוב אותך, הם היו רעבים אז עצרנו לאכול. הם רצו המבורגרים, אבל לזה לא הסכמנו. אתה צודק, בעיקרון, אבל יש יוצאים מן הכלל".

אין לי מושג באיזה מקום בליגה נמצאת קבוצת הנוער של קריית שמונה, וזה גם לא חשוב לצורך העניין. אני בטוח שהם לא היחידים ושכמותם מתנהגות מרבית הקבוצות – וזו בדיוק הבעיה הגדולה.

אצל ספורטאים, במהלך עונה, אסור שיהיו יוצאים מן הכלל. גם פרשת "נערות הליווי" בנבחרת בשעתו היתה יוצאת מן הכלל, אבל היתה. ספורטאי שרוצה להיות מקצוען ולהצליח צריך להבין שעליו להקריב קורבן. עליו להבין שהקריירה המקצועית שלו תהיה קצרה, ועל כן הוא חייב לתת את כל כולו כדי להצליח בה, בלי הנחות ובלי חיפופים. הרשת העוטפת אותו חייבת לעזור לו בכך ולשמור עליו מרגעי החולשה. התנהגות מקצוענית היא לחיות במשטר אימונים, ולא לבלות במועדונים, מסעדות ובתי קפה. התנהגות מקצוענית של ספורטאי היא הקפדה על שעות שינה מסודרות, אימונים קבועים ומסודרים כמה פעמים ביום, הקפדה על אימוני כושר ושחרור, תזונה נכונה ומאוזנת, הכנה מנטלית, ולמעשה חיים שמוקדשים למועדון. כל אלה יחד, ובוודאי עוד דברים שאני אפילו לא יודע אותם, יוצרים חבילה שקרויה ספורטאי מקצועני. מוצלח יותר או פחות, זו כבר שאלה שקשורה גם לנתונים בסיסיים של כל אחד ואחת. אבל אני מדבר על כל ה"מסביב" – כשזה לא מקצועני, שום דבר לא יהיה מקצועני.

ככה נראה הספורט הישראלי, ככה נראות הנבחרות הייצוגיות שלנו. לכן אין לישראל שום סיכוי להתברג בצמרת העולמית - לא בספורט, וככל שאנחנו מתקדמים בזמן כך אנחנו נסוגים יותר ויותר גם בשאר התחומים. בחודש מאי של השנה שעברה היתה ישראל במקום ה 25 מבין 36 המדינות המפותחות (ה-OECD) במדד איכות החיים. שנה קודם לכן היתה ישראל במקום ה-20 מתוך 34 מדינות. נראה באיזה מקום תהיה ישראל השנה. בהתחשב ב-11 הקריטריונים המרכיבים את המדד (דיור, הכנסה, תעסוקה, קהילה, חינוך, איכות סביבה, ממשל, בריאות, סיפוק בחיים, ביטחון אישי ואיזון בין עבודה לפנאי), קשה להיות אופטימיים. חפיף, את מי זה בכלל מעניין.

עוד בבית אבי חי