ניו יורק אימצה אותה, העיתונאי כריסטופר היצ'ינס היפך את חייה והסבנטיז עשו לה את זה יותר מהכול. מזל שדודו כהן יכול להחזיר לשם את הדרה לוין ארדי
סבנטיז: געגועים
נדמה לי ש"הסבנטיז" היא מילת הצופן ל-DNA האסתטי המכונן שלי. עד היום המראה הזה, וכל מחוזות התרבות המזוהים עם התקופה, הם המקומות שבהם אני מרגישה הכי בנוח. מבחינתי, יש בהם ניחוח ילדות של אביב אינסופי, ושמחת נעורים שנצרבה לעד בסוג של געגוע, מתוק עד כאב, שאינו בא על סיפוקו לעולם.
לאחרונה העלתי לפייסבוק תמונה יקרה ודהויה מהסבנטיז, ובה נראים הוריי, ואני, הקטנה, ברחוב ירושלמי. התמונה נראית כמו עיבוד רטרו אינסטגרמי, אבל זו היתה המציאות היפהפייה והדהויה. מישהי בפייסבוק העירה על התמונה - שמעניין לראות איך הסבנטיז נראות פתאום כל כך שיקיות ואלגנטיות בהסתכלות רטרואקטיבית. אבל האמת היא שהסבנטיז אכן היו כאלה גם בזמן אמת, ומבחינה אסתטית ואמנותית הן נותנות פרספקטיבה חשובה לחיקויים הזולים שבאו 40 שנה אחריהן.
ניו יורק: כוכבת שלי
ניו יורק היא העיר המאמצת שלי. היא גידלה אותי, היא עשתה אותי, היא שחררה אותי. היא היתה לי בית טוב. היא קיבלה אותי בידיים פתוחות ובלב רחב, וזוהר נעורים ברחובות, ושלג נגוהות. ממש כמו מולדת שקיבלה אל חיקה את הבת האובדת. שבע שנים גרתי בה. ומעולם לא עזבתי אותה. הייתי בשנות ה-20 שלי, והעולם היה בשנות ה-80 שלו. הייתי ילדה מירושלים עם כיסים ריקים מכסף, אך מפוצצים מתשוקות וחלומות. בעיקר חלומות קולנועיים. חלומות עשויים סבנטיז, שמימשתי בזכות מלגת לימודים נדיבה, בלב המאפליה של האייטיז. מבחינה תרבותית, האייטיז אכן היו כעורות למדי במוזיקה ובאופנה, אבל יופיין של הסבנטיז שבלבי, והעיר ניו יורק, האפילו עליהן. בכלל, ניו יורק היא הרבה יותר גדולה מכל טרנד חולף, ובכך גם כוחה - להבדיל מתל אביב, למשל, שעד היום נשלטת לחלוטין על ידי טרנדים דה-לה שמאטע חולפים. בכל אופן, הייתי בשנות ה-20 שלי, אז הכול היה נפלא. למדתי קולנוע, עשיתי סרטים, התאהבתי, ילדתי את ילדי האהוב וספגתי את כל מה שהיה לעיר להציע לי.
אז עוד לא התעסקתי במוזיקה בכלל, אבל מוזיקה תמיד סבבה אותי. והקולנוע שעשיתי ושאהבתי הפגיש אותי לראשונה עם הפסקולים של ספייק לי וג'ים ג'ארמוש, שסיימו את לימודי הקולנוע בדיוק כשאני התחלתי אותם, כך שריחם עוד עמד במסדרונות האוניברסיטה. לימים מצאתי את ניו יורק מככבת בשיריי. השיר הראשון באלבום הראשון שאי פעם הוצאתי, כ-15 שנה אחרי ימי ניו יורק העליזים, נקרא "NYU". כל הבאזז של האייטיז בניו יורק היה שם, והתרכז בשיר אחד. " החיים בפייסבוק, וברשת בכלל, משמעותיים ונוכחים בשבילי בדיוק כמו החיים האמיתיים, אבל תדר השידור הרגשי שם קצר ומתון. אין שם עיצבונות גדולים, ואין שם שמחות גדולות. יש בחיי הרשת משהו מאלחש וממכר, ולמרות תיוגי המקום על קו הזמן, השהות בפייסבוק מתעתעת מאוד בתחושת המקום והזמן. אין ספק שאיבדתי שם זמן יקר. ובכל זאת, זוהי חצר משחקים נפלאה "
כריסטופר היצ'נס: גורו
אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה ההשראה תתנפל עליך. בשנים האחרונות חשתי שחסרים לי הריגוש והגילוי שיתניעו אותי לעשייה רעננה. כבר שנים שלא פגשתי אישיות או יצירה שהיפכו את חיי כמעט מן היסוד. חסרה היתה לי אישיות חדשה לצלול אל תוכה, שתעיר את ימיי משנתם, ותעורר את האהבה, כמו פעם. כמעט טעיתי להאמין שאולי זה עניין של גיל. שאיבדתי את כושר ההתלהבות והסקרנות. לכן כל כך שמחתי לגלות שכמו תמיד הניצוץ תלוי באישיות הנכונה, בזמן הנכון, במקום הנכון. לפני כשנה התוודעתי לראשונה, אם כי פוסט-מורטם, לעיתונאי והפולמוסן המבריק כריסטופר היצ'נס. הבן שלי הסב את תשומת לבי לנאומים ולכתבים שלו, ואחרי כמה לילות נטולי שינה שבהם קראתי מאות ממאמריו לאורך השנים, וצפיתי כאחרונת המאוהבות באינספור ההרצאות, הוויכוחים, הנאומים והראיונות, גם הזמנתי את האוטוביוגרפיה היפהפייה שלו "היצ' 22" מלונדון. זה הזיז משהו משמעותי בכתיבה ובכוונה שלי.
פייסבוק: הקלות הבלתי נסבלת
החיים בפייסבוק, וברשת בכלל, משמעותיים ונוכחים בשבילי בדיוק כמו החיים האמיתיים, אבל תדר השידור הרגשי שם קצר ומתון. אין שם עיצבונות גדולים, ואין שם שמחות גדולות. יש בחיי הרשת משהו מאלחש וממכר, ולמרות תיוגי המקום על קו הזמן, השהות בפייסבוק מתעתעת מאוד בתחושת המקום והזמן. אין ספק שאיבדתי שם זמן יקר. ובכל זאת, זוהי חצר משחקים נפלאה, שמאפשרת גם להתחדד, לבדוק את עצמי, לערוך סקרים מטעם עצמי, לשחרר שירים, לשגר רעיונות, לשנות אלבומים תוך כדי תנועה, למחוק, להתחיל מחדש, לעצב את עצמי כרצוני, ובקלות בלתי נסבלת.
והקלות הבלתי נסבלת של הסדר העולמי החדש הזה היא הרע והיא הטוב שבו. התקשורת הישירה עם הקהל האינסופי, מתוך המרחב המוגן הביתי, היא אופציה מושלמת לטפח גם את היצירה וגם את הבטלה, גם את הקהל, וגם את הפרטיות. ובעיקר - לטפח את האשליה.
סטנד-אפ: מקומות אסורים
הזיז משהו משמעותי בכתיבה שלי. היצ'ינס
הסטנד-אפ היא אמנות קשה ומובחנת. נחשפתי אליה לראשונה בניו יורק, בתחילת שנות ה-80, דרך חברים טובים שהיו סטנדאפיסטים מוכשרים בראשית דרכם, לרוב ג'ינג'ים, או בעלי שיער סורר במיוחד. אנשים עצבניים עם לב רחב, בעלי חושים מחודדים, ואומץ להיכנס למקומות אסורים. למרות שסטנד-אפ מוצלח הוא עניין מבדר מאוד, רוב הבדרנים וליצני הבמה אינם סטנדאפיסטים. מה שקל ומותר לצחוק עליו כבר אינו מצחיק, אלא אם כן מצאת דרך חדשה להסתכל על הדברים. לטעמי, סטנד-אפ טוב, כשמו, מכיל בקרבו גם עמדה נוקבת, ראיית עולם מסוימת, נקודת הסתכלות אחרת, סאבטקסט ביקורתי, ואמירה שיודעת לעמוד על שלה בנושאים שקשה לגעת בהם. טים מילצ'ן, ריקי ג'רוויס, שרה סילברמן ולואי סי.קיי. חביבים עליי במיוחד, כי הם הגדילו לעשות ולקחו את הסטנד-אפ למחוזות אמנותיים חדשים, והמציאו את עצמם, את דמותם ואת אמנותם מחדש.
ברוח זו, לפני כל הופעה אני חייבת לתפוס, ביני לביני, ללא ידיעת הקהל, איזה נושא או אירוע שמטרידים אותי במיוחד, ולרכז סביבם את דופק הלב שלי, שינחה אותי לאורך ההופעה, יקבע את השירים ואת רוח הדיאלוג עם הקהל. יש הופעות שבהן אני מעדיפה לדבר יותר, וכמעט לא לשיר. אבל אני חייבת שהפסנתר יהיה לידי תמיד.
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
עוד בבית אבי חי
