העברית שלי גועשת

1.

בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע ראש חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, עמוק מן הגרון, המבטא הערבי. כך כשהייתי באמצע הליכת רחוב חזר אלי המבטא הערבי של סבא אַנְוַואר עליו השלום, וכמה ניסיתי להוציאו מתוכי ולהשליכו באחד הפחים הציבוריים ככה לא הצלחתי. ניסיתי ניסיתי לרכך את העַיִ"ן לרכך את העַיִ"ן כמו אמא שעשתה זאת בילדותה נוכח המורים ומבטֵי שאר התלמידים, אבל זרים עוברים רק קיבעוּ אותי במקומי, ניסיתי לרכך את החֵי"ת ולעשות אותה כָ"ף, ניסיתי להרחיק את הצָדִ"י מן הסָמֶ"ך, ניסיתי לצאת מן הקו"ף העיראקית הזאת, ולא צלח המאמץ. ושוטרים התחילו לעבור מולי בִּרחובות ירושלים תקיפים, התחילו להצביע עלי ועל זקני השחור באצבעות מאיימות, התחילו להתלחש ביניהם בַּניידות, התחילו לעצור אותי ולדרוש בִּשמי וּבְזהותי. ואני מול כל שוטר עובר בַּר-חוֹב הייתי מבקש לעמוד מהליכתי ולשלוף את תעודת-הזהות שלי ולהצביע על סעיף הלאום ולומר להם, כאילו אני מסגיר סוד שֶיִפטור אותי מאשמה גדולה: "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אנא מן אל-יהוד".

 

(אלמוג בהר. פתיחת הסיפור "אנא מן אל-יהוד", מתוך "אנא מן אל-יהוד", הוצאת בבל, 2008)

עוד במדור לשונות:
* שי דותן לימד עצמו לדבר ואח"כ לכתוב
* השילוש הקדוש של רונית ידעיה

פתאום לא לדעת ערבית היה מחריד המילים הן לכאורה רק כלי. אלמוג בהר (צילום: מוטי קיקיון)

הרגע המשמעותי ביותר מבחינתי של גילוי גבולות הלשון היה כאשר סבתי מצד אמי עליזה (לואיז) גחטן (לבית סגמן), בחודשים האחרונים שלפני מותה, שכחה את השפה העברית וחזרה לדבר רק ערבית (ערבית-יהודית-בגדאדית).
 

כבר קודם לאותו הרגע ראיתי כיצד העולם מסודר בחלוקות לשוניות: הורי אמי מדברים אליה בערבית, היא עונה להם בעברית, אבי משוחח עם הוריו בגרמנית וצופה בסרטים בדנית, סבי שותק בספניולית, אנחנו הילדים מדברים עברית בינינו, אבל גם קצת אנגלית. עד אותו רגע יכולתי לחשוב שזה טבעי, שבכל דור מתחלפות שפות, שיש שפות ומבטאים של זקנים ויש שפות של צעירים, וזאת היא דרכו של עולם.
 

החודשים האחרונים של סבתי הביאו הבנה חדשה: משהו זר, חיצוני למשפחה, הביא לכך שלא אוכל לדבר עם סבתי בימיה האחרונים, שלא אוכל להבין את סבתי בימיה האחרונים. פתאום לא לדעת ערבית היה מחריד; כמו לגלות לפתע, ללא הכנה, שאתה אילם וחירש בו זמנית. שנים לאחר מכן, חודשים לפני מותו של סבי האחרון, יצחק בהר, התחלתי ללמוד ספרדית, והוא התחיל לדבר עמי בספניולית (ספרדית-יהודית). בניסיון לענות לו היה חשש גדול, מהול בשמחה גדולה. קשה לדבר בשפה אחות לשפה שרק התחלת ללמוד; אושר גדול הוא לגלות שפתאום סבך יכול לדבר אליך בשפת ילדותו שלו.
 

לאחר שסבי נפטר, השתלטה עליי תחושה איומה שכל התרבות הספניולית מתה עמו. הייתי צריך לחפש את התרבות הספניולית במקומות רבים כדי להרגיע את נפשי, ועדיין היא לא נרגעה לגמרי.
 

לפני שש שנים, כאשר סיפור שכתבתי, ששמו "אנא מן אל-יהוד", תורגם לערבית בידי מוחמד עַבּוּד ופורסם בכתב העת "אַלְ-הִילַאל" בקהיר, חשתי כיצד לרגע הערבית חוזרת, וכל שרציתי היה שסבי וסבתי, עזרא ועליזה גחטן, יוכלו לפתוח אותו הגיליון ולקרוא בו את הסיפור. " החודשים האחרונים של סבתי הביאו הבנה חדשה: משהו זר, חיצוני למשפחה, הביא לכך שלא אוכל לדבר עם סבתי בימיה האחרונים, שלא אוכל להבין את סבתי בימיה האחרונים. פתאום לא לדעת ערבית היה מחריד. כמו לגלות לפתע, ללא הכנה, שאתה אילם וחירש בו זמנית "

 

גם כאשר אין אנחנו מבינים את המילים

המילים הן לכאורה רק כלי, "מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים" כתב ג'ואנג דזה (ותרגם יואל הופמן, ב"קולות האדמה"). אך מיד ממשיך ג'ואנג דזה וכותב: "מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה!".
 

כי המילים אינן רק דרך להעביר משמעות - מטרה אשר פעמים רבות כושלת - הן גם התוכן עצמו, המטרה עצמה, הנוגעת במקום הבסיסי של המילים כצלילים – הן יופיין והן היותן אמצעי ראשוני של תקשורת, גם כאשר אין אנחנו מבינים את המילים.
 

מצד אחד, הייתי רוצה לשאוף לאותו מקום שג'ואנג דזה הסיני, הדאואיסט, שואף אליו, של שכחת המילים, והשאלה הזאת מתחדדת כאשר בני גדל ולומד עוד ועוד מילים, ואני שואל את עצמי אם בכך הוא מכיר טוב יותר את העולם, או שהמילים הסגורות והחתומות דווקא מצמצמות את עולמו הרחב.

מנגד, אני יהודי, ויחסי ללשון הוא פעמים רבות דרך של אובססיה טקסטואלית, של הישאבות אל תוך אלפי טקסטים וניסיון להעניק להם משמעות. מבחינתי, היסוד של הספר "צ'חלה וחזקל" היה ניסיון לכתוב על גיבור המפתח אובססיה לטקסטים עד שאינו יכול להיחלץ מהם, הן טקסטים שהוא שומע – דרשות החכם המתפתלות בעצמן בין מדרשים רבים, והן טקסטים שהוא קורא. כבר נעשינו עייפים מרוב מילים, מרוב שפה. ומנגד, לעתים אין מה שירגיע אותנו למעט השפה, למעט המילים.חנות לתיקון שטיחים של משפחת בהר בברלין, לאחר מעבר החנות מאיסטנבול

 
חצר ירושלמית

 

מתִיקוּתן הַלֵילִית שֶל צבִיטוֹת אהבתָה

בִבשרִי, בְחצר ירוּשלמִית, בֵין אבנִים וְגפן,

בֵין צלִילֵי עוּד וְלַאדִינוֹ, בֵין קִירוֹת גוּפִי.

בִקצֶה הַחצר גדר מתכת ישנָה, אצלָה נִדבקָה

זקנָה בְשבִיסָה, נִשאבת מִן הַסִימטָה

בְדרכָה הַביתָה מִבֵית-הַתפִילָה, טוֹעמת מן הַצלִילִים,

מֵדמָה לְעצמָה שֶלְרגַע הִיא שוּב בַת-מלךְ,

עוברת בין החצרות. והַעוּד שהיָה שפָה אסוּרָה

לְאוֹזנַיי, הוּתר בַחצר מִכבלֵי אִיסוּריו, וְאנִי

שֶלִימדתִי עצמִי לִהיות יוֹנק דבש מִסלַע,

לוֹמד לִשתוֹת צוּף מִפִי נערָה. עֵינֵיי הַזקנָה צוֹחקוֹת

מֵאחוֹרֵי גבם שֶל הַנגנִים וְהַזמרת הַשמנָה הַיפָה,

וְהִיא מִידמָה בְעֵינַיי לְסבתִי, שֶלִפנֵי מוֹתָה

חזרָה לְדבר רַק ערבִית, בלי עברית.

 

(מתוך "צמאון בארות", עם עובד, 2008)

 

חיפשתי את כל המרחבים שנעלמו בדילוג הבית ספרי

כשהתנסיתי בתרגום מלשון ללשון, עשיתי זאת בעיקר בצורה של תרגום-עיבוד. הרי תרגום כפשוטו אינו אפשרי במעבר משפה לשפה (ושלא במקרה קראו המוסלמים לכל תרגומי הקוראן ללשונות אחרות פירוש, וגם גם רבי סעדיה גאון, בתרגומו לתורה לערבית, שאותו כינה תַפְסִיר). על כן על המתרגם דווקא להדגיש את מקומו ולא לצמצמו, בתוך מעשה התרגום, על האובדן הכרוך בכך ועל התוספות והרווחים המצויים בכך. " מצד אחד, הייתי רוצה לשאוף למקום של שכחת המילים, והשאלה הזאת מתחדדת כאשר בני גדל ולומד עוד ועוד מילים, ואני שואל את עצמי אם בכך הוא מכיר טוב יותר את העולם, או שהמילים הסגורות והחתומות דווקא מצמצמות את עולמו הרחב. מנגד, אני יהודי, ויחסי ללשון הוא פעמים רבות דרך של אובססיה טקסטואלית "
 

חוויית אובדן שפות, שפות הבית, הערבית, הגרמנית והספניולית, היתה חשובה לי מאוד וכן החיפוש המחודש אחריהן. גם בתוך העברית עצמה חיפשתי את כל המרחבים שנעלמו בדילוג הבית ספרי מן המקרא לביאליק: לשון המדרש המשלבת בתוכה ארמית, לשון הפיוט ושירת החול הסמוכה אל הערבית, לשון החכמים של הכתיבה הרבנית.
 

העברית המדוברת, בגלל קצב התחדשותה בדורות האחרונים, מאבדת מילים רבות. מנגד, כל הזמן גם עולות וצצות מתוכה מילים שחשבנו שנעלמו, והן מחדשות את כוחן, כפי שרמז גרשום שלום: "אלוקים לא ייוותר אילם בַּשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".
 

אבל העברית הכתובה היא עברית שכל שכבות השפה, בעיניי, הוות לפניה, ואין בה עבר ועתיד. אני לא מאמין במה שמכונה בספרות ריאליזם ובאפשרותה או כוחה של הספרות לייצג את המציאות (או בצורך בכך). הספרות קשורה במציאות, היא חלק מן המציאות, אך באופן מורכב, ולא כייצוג. על כן אין היא זקוקה לדבר אותה השפה המדוברת ברחוב, שממילא אי אפשר לשחזר אותה בתוך טקסט ספרותי. הטקסט הספרותי יכול לזכור שהרבה שפות מדוברות ברחוב, שהטקסט הספרותי עצמו משוחח גם עם טקסטים קודמים, שהוא גם חלק ממעשה בריאת השפה, ולא רק נוצר על ידה.

 
העברית היא המאבק הגדול ביותר שלי סבו וסבתו של אלמוג עזרא ועליזה (לואיז לבית סגמן) גחטן, בגדאד

אני לא מזדהה עם החשש מפני הידרדרות העברית, שרבים נוהגים להפגין אותו על ידי תיקון אובססיבי של זכר ונקבה בשם המספר. התיקון המופרז הזה הוא חידוש בתוך העברית, הנובע מתחושת אשם: העברית הישראלית החדשה כרתה את הארמית מתוכה, כרתה את שפות האם של רוב דובריה (הערבית, היידיש, הלאדינו ועוד), כרתה חלקים גדולים מן היהדות, מחקה את צורת הציווי ברוב המקרים (למעט אצל ילדים, ספורטאים ומפקדים בצבא), דחתה את מבטאן של רבות מהאותיות (הו"ו, החי"ת, הטי"ת, העי"ן, הצד"י, הקו"ף, הרי"ש, וכן הגימ"ל, הדל"ת והת"ו הלא דגושות) ונותרה כדי לסמן את תקינותה עם אובססיה לגבי זכר ונקבה בשם המספר, אובססיה הסותרת את מרב ההיסטוריה של הלשון העברית, כעברית הרבנית (משה אבן עזרא אמר: "כל שאין בו רוח חיים – זכרהו ונקבהו"), ונשענת על הנחה שבמקרא יש הבחנה בין זכר ונקבה (אף על פי שיש צורות רבות יוצאות דופן, וייתכן שרבות יותר ממה שבסופו של דבר תועדו בטקסט המקראי), ובעיקר, נשנעת על דור אחד של חינוך בארץ, בשנות ה-30 וה-40, שחניכיו למדו עברית מפי ספרים ומורים, ולא מפי הורים וחברים, והיו כנראה הדור היחיד בתולדות העברית שהפריד זכר מנקבה בצורה שכזאת (ונשען על האובססיה המודרניסטית של המילונאות העברית להכרעה בין זכר לנקבה).
 

העברית היא בסופו של דבר שפתי הראשונה, ועל כן היא גם המאבק הגדול ביותר שלי, שמקורו ברצון לכתוב שירי התנגדות לעברית בעברית וגם באהבה גדולה. גם אם אלמד מעתה ועד סוף חיי את לשונות סביי וסבותיי, בסופו של דבר, לפני מותי שלי, אשכח את כל השפות האחרות ואחזור לדבר רק עברית.

 

הערבית שלי אילמת 

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת

חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן

מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ

בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה

יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי

מִסְתַּתֶּרֶת

מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה

מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.

 

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת

מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים

מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים

מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים

וְדַחְפּוֹרִים

וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן

חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ

גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ

כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ

רֶגַע עֵירֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה

הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָא

מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּהּ.

 

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת

מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית

וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים

עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:

"אַהְלָן אַהְלָן".

וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב

שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת

מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:

"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".

 

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת

לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאֹד.

 

(מתוך "צמאון בארות", עם עובד, 2008)

 

عربيّتيخرساءُ/ أَلْمُوجبِيهَار

 

من العبرية: ريما أبو جابر

 

عَرَبيّتي خرساءُ

غاصَّة

تسُبُّ نفسها

دون أن تتفوّه بكلمة

تنامُ في هواء ملاجِئ نَفسِي الخانق

تختبِئُ

من أبناء العائلة

خلف ستار العبريّة.

 

وعبرِيَتي تهتاجُ

تتراكض بين الغرف وشرَف الجيران

تُسمعُ صوتها للجُموع

تتنبّأ بقدومِ اللهِ

وبلدوزراتٍ

وعندها تنزوي في الصالون

تفكّرُ في نفسها

ظاهرةً ظاهرة على حافّة جسدها

مغطّاةً مغطّاة بين اوراقِ لحمها

لحظة عارية ولحظة مكسوّة

تنكمشُ في الكنبة

تطلبُ معذرة قلبها.

 

عربيّتي خائِفةٌ

تتنكّر بصمتٍ للعبريّةِ

وتهمسُ للأَصدقاء

مع كلِّ طرقةٍ على أبوابها:

"أهلاً أهلاً".

وأمام كل شرطيٍّ يمرُّ في الطريق

تبرزُ هويّةً

تشير إلى البند المدافع:

" أنا من اليهود ، أنا من اليهود".

 

وعبرِيَتي صمّاء

أحيانًا صمّاء للغاية.

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6