שפה לא מנומסת

"קשה שלא להישמע טרחנית ומורתית, אבל יש תחושה של אובדן בושה גמור לגבי שגיאות עברית. גדלתי בידיעה שיש חוקים ויש שפה תקנית, והם קיימים גם אם עוברים עליהם. כעת יש לי הרגשה שגסות הרוח השתלטה על השפה". המדור מארח את הסופרת מאיה ערד

בין כעת לעכשיו 

 
פעם בגן ילדה אחת הסיתה אחרים לא לשחק אתי, "כי היא אומרת 'כעת' במקום 'עכשיו'". זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שהשפה שלי אחרת, ומאז זה רק הלך ונעשה חמור יותר.

 

אני גרה בחו"ל קרוב ל-18 שנים, ולמרות שאני מרגישה שנפער פער גדול ביני לבין החוויה הישראלית של בני גילי, אני לא מרגישה מרחק מהעברית, אני קוראת ספרות עברית וגולשת הרבה יותר מדי באינטרנט, ולפחות לי נראה שהשפה שלי לא נפגעת. אבל אולי יהיה מי שיחשוב אחרת. מצד שני, לפעמים אני משמרת במפגיע שפה ישנה יותר, מתוך רצון לטפח את הדיאלקט שלי ולא להיגרר לשפת טוקבקים או שפה רוחְנית (במלעיל) נוסח "שיהיה לכם יום מדהים/מואר".

 

***


כשנטעלי מתקשרת היא מניחה שהיא מבקשת סוף-סוף להזמין אותם אליה, כפי שהתחייבה. 
אבל לא. במקום זה היא שואלת: "בא לך לבוא להרצאה?"
"הרצאה?" שאלה באי-חשק. "איזו הרצאה?"
הספיק לה ה'הדסה' הזה. אבל הפעם, מתברר, מדובר בהרצאה אקדמית של ממש. "ידיד שלי משיקגו נותן הרצאה. הוא חוקר תרבות ישראלית. יהיה ממש-ממש מעניין. הוא מדהים."
שוב המדהים הזה. עוד פעם אחת, והיא לא תתאפק ותעיר לה שיש עוד מילים בעברית. פעם ראשונה שהיא שומעת איך צעירים מדברים. אפשר להשתגע, איזו עילגות. ועוד דוקטור להיסטוריה. מוזר לה, איך השפה השתנתה. לא כל-כך המילים החדשות כמו מילים שהיו גם בזמנה, אבל בשוליים, ברקע, ופתאום הן תופסות את קדמת הבמה. מדהים. מהמם. אחלה. סבבה. דבש.
"על מה הוא ירצה?" שאלה את נטעלי.
"על מלחמת סיני. יותר נכון, השיח התרבותי בישראל בין חמישים ושש לשישים ושבע."
היא נעתרה, נשמע מעניין. איפה עוד יש לה הזדמנות לשמוע על זה.
"סבבה," שמחה נטעלי. "זה בחדר סמינרים של ספרות כללית. בקומה רביעית. את יודעת איפה זה או שאני אסביר לך?"

 

מתוך: "חשד לשיטיון"

 

בין הבית ספר לשמורת טבע 



משתכללת. ערד (צילום: שרון בכר-הירש)
יש מאחורי 12 שנות בלשנות שבהן לימדו אותי שאין כזה דבר שפה תקנית, ושאם הדוברים אומרים עשר שקל או שתי תפוחים זה בסדר גמור, אבל אין מה לעשות, זה צורם לי נורא לשמוע כל מיני... אני מהססת אם לקרוא לזה שיבושים או אי-תקינויות, בכל זאת למדתי בלשנות, אבל, איך להגיד את זה, דברים שלא בדיאלקט שלי. קשה שלא להישמע טרחנית ומורתית, אבל יש תחושה של אובדן בושה גמור לגבי שגיאות עברית. אחת מחברותי הגדירה זאת כך: "גם אנחנו היינו אומרים 'הבית-ספר', אבל ידענו שבעצם צריך להגיד 'בית הספר'. הילדים של היום אפילו לא יודעים את הצורה 'בית הספר'". 

גדלתי בידיעה שיש חוקים ויש שפה תקנית, והם קיימים גם אם עוברים עליהם. כעת יש לי הרגשה שגסות הרוח השתלטה על השפה בכל הרמות – ההיגוי ה"עצלני", הבולע עיצורים והברות שלמות, שגיאות המין והמספר, הסלנג במינון גבוה ואובדן משלבים שלמים. אין לי שום דבר נגד סלנג, אבל כשהוא המשלב היחיד כמעט שקיים, יש בעיה. מה גם שמשלבים שלמים נעלמים גם מהשפה הספרותית, לא רק המדוברת. לעיתים קרובות נראה שכותבים לא ממש מבחינים בין השתיים, ורואים זאת כהישג אם הם כותבים "בדיוק כמו שמדברים", בלי שום תווך של עיצוב לשוני. בחו"ל אני לא צריכה לשמוע את השפה הזו ברחוב ובטלוויזיה ויכולה לדבר את הדיאלקט המיושן שלי. כשזה המצב, אז גם הרף בספרות יורד – בייחוד כשהרבה מהספרות היא מימטית – ואם משהו מגיע לרמה מעט גבוהה יותר, זו כבר "חגיגה לספרות העברית". מצד שני, גם תיקון יתר צורם לי, למשל אלה שאומרים אָמן בקמץ, במקום קמץ קטן.

 

אני אוהבת את צורת הנקבה רבים עתיד, הרבה שנים זה נשמע לי ממש רע לומר הן יאחרו, אבל בעשרים השנים האחרונות "תאחרנה" הפך ממשהו תקני-אך-נדיר ליצור נכחד, והרמתי ידיים.אני גם משתמשת במילים שיצאו מזמן מהלקסיקון וחשוב לי לשמר אותן, למרות שאני יודעת שהרבה פעמים מדובר בקרב אבוד. בספר האחרון שלי ("חשד לשיטיון", הוצאת אחוזת בית, ראה אור עכשיו) היתה לי הזדמנות לעשות את זה כי כתבתי על זוג ישראלי שנמצא באמריקה ארבעים שנה, ופוגש זוג ישראלי צעיר. הזוג המבוגר מופתע מהשפה ה"דלה" של הזוג הצעיר, בייחוד מהעובדה שהם משתמשים שוב ושוב באותן מילים, כמו וואללה ואחלה.

 

כשהאישה המבוגרת מבקרת בישראל, אחותה מעירה לה שהיא "שמורת טבע", כשהיא משתמשת בביטויים כמו "דברי אתי דוגרי". בכלל, אני אוהבת סלנג ישן. בכתיבה צריך סיבה טובה להשתמש בו, כמו בסיפור על הזוג הזה. אגב, הגעגועים שלי הם לא רק למילים גבוהות אלא גם לסלנג מיושן שהיה איכשהו קיים לפני שלושים שנה ונעלם לגמרי, כמו למשל המילה "פרייבט".

 

***

 

ובכן, ירדה שעת צהריים,
פוסע זוג אל המטבח.
אודה מראש – צרה צרורה היא:
מכאן שירה כבר לא תצמח.
כיצד תקום – עניין ידוע! –
שירה מעומק צריף רעוע?
מזמור לכלי מטבח מוכשר
(סופרן – חלב, טנור – בשר?)
המנון להבל ולדוחק?
מספֵד ימי תורנויות
ושאר מיני תַאניות?
הן כל נבכי חדר האוכל
צפויים זה כבר, היטב שגורים...
אם כן – לסדר הדברים.


מתוך: מקום אחר ועיר זרה, קנטו ראשון, ל.

 

בין שפת המספר לשפת הדיבור


אני קנאית מאוד ביחס לשפה. אני חושבת המון באלו מילים וניסוחים להשתמש ומשגע אותי כשמנסים לערוך ולתקן את זה. איך עורך לשוני של עיתון שעובד תחת לחץ זמן יכול לחשוב שהוא ימצא ניסוח טוב יותר מזה שחשבתי עליו שעות?! אני גם מבדילה מאוד בכתיבה בין דיאלוג בשפת דיבור, שבה אני מנסה לכתוב בצורה הכי אותנטית (אם זה בכלל אפשרי) וכתיבה בגוף שלישי, שבה אני מרשה לעצמי משלבים גבוהים יותר.

 


אני מקווה שהפרוזה שלי הולכת ומשתכללת מספר לספר, במובן זה שאני מוצאת בדיוק את המשלב והסגנון שכל ספר צריך. שני הספרים הראשונים היו בחרוזים ("מקום אחר ועיר זרה", 2003, "צדיק נעזב", 2005) אז הם הצריכו משהו שונה מאוד מהפרוזה. ב"מקום אחר ועיר זרה" היה בראשית הרצון לכתוב רומן בחרוזים. אבל, כמובן, היה גם רצון להעלות מילים וביטויים שאבדו כמעט כליל, לא רק משפת הדיבור אלא גם מהספרות, ורומן בחרוזים, עם הדיגרסיות של המחבר ותיאורי האווירה, הוא ז'אנר הולם לכך, ברומן ריאליסטי זה היה קרוב לוודאי קשה יותר. היה מאד מרענן לשלב מילים שלא חשבתי שתוכלנה להיכנס לרומן עברי, "במטותא", נגיד – אבל החשוב מכל היה לאפיין כל סיטואציה וכל דמות במשלב ההולם להן ולא להתמכר להנאה שבהעלאת ביטויים כאלה.

 

התחלתי מחדש עם "שבע מידות רעות" (2006) בפרוזה. הוא היה קצת מסוגנן מדי לטעמם של קוראים מסוימים. הספרים הבאים היו יותר "יומיומיים" אבל עדיין הקדשתי הרבה מחשבה לשפה, לליטוש, לאבחנה בין שפת דיבור ושפת המספר. היום קל לי יותר לכתוב פרוזה, אבל כל ספר דורש להגדיר מחדש את הפרמטרים שלו.

 

בין נימוס לבין דוגרי
קשה לי עם כמה שעברית היא שפה לא אמצעית, באופן שלא מאפשר לפעמים נימוס כלפי אחרים. אני לא מדברת על זה שאין גוף שני כמו בצרפתית, אבל כשמפיקה שגילה חצי מגילי פונה אלי ב"הי מאיה" זה מרגיז, ואני יודעת שאני נשמעת כמו טרחנית זקנה. וזה עוד לפני שהגענו לפנייה הטלפונית של ילד מגל"צ, הי מאיה, מה קורה? התלוננתי לחברה פעם והיא אמרה, אבל איזו ברירה יש להם? לפתוח מייל ב"למאיה ערד שלום רב" זה כל כך מכופתר ונפוח. ובאמת כמעט שאין שום דבר באמצע. 

עינת יקיר היא סופרת

עוד בבית אבי חי