אום כולת'ום ועבד אל-וואהב הם מלכי התרבות הערבית. יהודי ארצות האסלאם ידעו להעריך את גדולתם וידעו לנהל עמה שיחה אמנותית, הכוללת גם השפעה הדדית. בית אבי חי פותח את שעריו לראשונה לדיאלוג זה, ויש בכך הרחבה של המסר היהודי: עמידה איתנה ועקשנית על עיקרי המסורת שלנו לא רק שאינה סוגרת אותנו, אלא פותחת אותנו לאחר והופכת אותו ידיד לשיחה.
בהקשר זה, חשוב לזכור כי ענקי הרוח היהודים, דוגמת אבן גבירול, הרמב"ם, ר' יהודה הלוי ור' ישראל נג'ארה שייכים לתרבות היהודית-ערבית, והם תוצר מובהק של דיאלוג יהודי-ערבי מתמשך, שחלקו התקיים כאן בארץ ישראל – בעזה, בצפת, בחברון ובירושלים.
אחד מביטויי המורשת היהודית מצא את דרכו בנעימות הפיוט השונות והצליח לחבר את קהילות ישראל השונות ממזרח וממערב, מקהילות פולין ועד קהילות גרוזיה. הפיוט גם מוצא מכנה משותף בין תרבות יהודית ותרבות ערבית. המונח תרבות יהודית-ערבית נשמע מוזר בימינו. שנות הקונפליקטים הארוכות השכיחו את מה שפעם היה ברור מאליו: מסורת בת מאות שנים של דיאלוג יהודי-ערבי מתבטאת בספרות, בשירה, בפילוסופיה וגם במוזיקה.
האם נצליח לטפח ולתרגם את העולם היהודי-ערבי לסביבה הדמוקרטית הישראלית? לעידן של רב תרבותיות? האם נדע להגדיר אותו באופן שייהיה בבחינת מרפא לתרבויות האזור? המוזיקה היא ללא ספק בצד החיובי של המתרס. גילוי הפיוט בתרבות הישראלית הצליח לגבש זהויות יהודיות, לקשר את היהודים לעברם, לשפתם, למשורריהם, והנה, היום אנו עדים לגישור אפשרי של הפיוט במסגרת השיח הבין דתי, הבין זהותי בישראל. טיפוח מרחב יהודי-ערבי משותף מאפשר לנו להראות שאין ניגוד בין זהותנו כיהודים נאמנים למורשתנו ובין אוניברסליזם, ולמעשה מאפשר ליצוק לאוניברסליות תוכן ממשי ועשיר.
כתב: ד"ר מאיר בוזגלו, האוניברסיטה העברית, החוג לפילוסופיה
