שפת הנחמה

"העברית הכתובה יש בה משהו הכי מנחם בעולם. יש בה משהו נכון, ואם הוא לא נכון, אז מניחים שהוא בכוונה – שהוא אנדרסטייטמנט של הכותב. עברית זה מקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה". גלית סליקטר מתארחת במדור לשונות

קָנִיתִי אֶת הַשִּׂיחוֹן הָעִבְרִי-פּוֹלָנִי כְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ עִם סָבְתָא. הִיא תִּקְּנָה אֶת הַהֲגִיָּה שֶׁלִּי בִּנְזִיפוֹת גֵּאוֹת. "הָיִיתִי כריכת הרומן הגרפי "משק 54"   הַתַּלְמִידָה הֲכִי טוֹבָה בַּכִּתָּה", סִפְּרָה לִי, "פּוֹלָנִית יָדַעְתִּי יוֹתֵר טוֹב מֵהַגּוֹיִים". לְפּוֹלִין קָרְאָה מוֹלֶדֶת. "כְּשֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַמּוֹלֶדֶת בָּאתִי לְהִפָּרֵד מִמְּנַהֵל בֵּית-הַסֵּפֶר", הִמְשִׁיכָה לְסַפֵּר וַאֲנִי הִקְלַטְתִּי, "הוּא בָּכָה וַאֲנִי בָּכִיתִי". הַיּוֹם הַשִּׂיחוֹן מַעֲלֶה אָבָק לְיַד הַמִּלּוֹנִים. בִּימֵי שְׁלִישִׁי בַּבֹּקֶר אֲנִי לוֹמֶדֶת רוּסִית. "וּמָה עִם הַפּוֹלָנִית?" אֲהוּבִי שׁוֹאֵל בְּלַעַג. "הַהֲגִיָּה קָשָׁה מִדַּי", אֲנִי עוֹנָה

 

הכתובה, הנקראת והמדוברת

כשהייתי בכיתה א', בזמן הכנת שיעורים, הייתי צריכה לכתוב "סבתא”. כתבתי "ספתא”. אמא שלי, שבדקה את השיעורים, אמרה לי, "לא כותבים ספתא עם פ”ה; כותבים עם בי"ת”. נורא נעלבתי. נעלבתי שבכלל יכולתי לטעות. זאת היתה הפעם הראשונה שבה נהייתי מודעת לקשר השרירותי או הלא שרירותי, המיוחד, הקונפליקטואלי לפעמים, הבוגדני, של השפה. באותו רגע הרגשתי שהשפה בגדה בי. זה היה משהו שהציק לי המון זמן. איך יכול להיות שאומרים ספתא וכותבים את זה בבי”ת?

 

אחרי תשע שנים בארצות הברית, שם היתה לי הסתגלות מאוד קשה לאנגלית, העברית הפכה לנחמה, למקום שאני יותר בטוחה בו, למרות שכשחזרתי לחיות בארץ, גיליתי שזה לא ממש נכון – אני לומדת את העברית מחדש. העברית הכתובה יש בה משהו הכי מנחם בעולם. יש בה משהו נכון, ואם הוא לא נכון, אז מניחים שהוא בכוונה – שהוא אנדרסטייטמנט של הכותב. כשאני קוראת שירה, אני מתנחמת בניקוד. אם אני רואה ניקוד לא נכון, זה יכול להציק לי יומיים. עברית זה מקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה. גם האנגלית הפכה לאט לאט למקום מנחם, בעיקר זו המדוברת. אבל לפני שהתחלתי להרגיש נוח במדוברת, התחלתי להרגיש נוח בקריאה ובכתיבה ובעניין התרבותי של כל השיח של איך אתה מדבר. אני מאוד אוהבת את השיח הזה ואת הנפתלות של השפה האנגלית, ואז אני חוזרת כאן לשפה שהיא שמש חזקה ומכה, ואי אפשר להתחבא מזה.

 

רָצִיתִי לָשִׁיר עַל הַלִּוְיָתָן שֶׁנִּסְחַף אֶל הַחוֹף, אֲבָל הַמִּלָּה לִוְיָתָן חָמְקָה מִמֶּנִּי. חָתַרְתִּי אַחֲרָיו בָּאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט עַד שֶׁהִגַּעְתִּי אֶל מָצוֹף גָּדוֹל, בּוֹהֵק. חִבַּקְתִּי אוֹתוֹ וְהִנַּחְתִּי עָלָיו אֶת רֹאשִׁי. עֶרֶב בָּא וְאַחֲרָיו לַיְלָה שָׁקֵט. הִקְשַׁבְתִּי לְנַהֲמוֹת הַמְּעַרְבּוֹלוֹת וְנַעְתִּי עִם הַגַּלִּים. בָּא הַבֹּקֶר, יָבַשׁ פִּי. עוֹד רֶגַע אֶתְיַבֵּשׁ וְאֶתְפּוֹרֵר אֶל הַדָּגִים. עַד שֶׁלֹּא אֶקְרָא לַמָּצוֹף "לִוְיָתָן", לֹא יַהֲפֹךְ הַמָּצוֹף לְלִוְיָתָן. גַּם אִם אֲכַנֶּה אֶת עֵינוֹ בַּשְׂרָנִית, גַּם אִם אֶקְרָא "יוֹנָה, יוֹנָה", לֹא יִהְיֶה הַמָּצוֹף לְלִוְיָתָן. "שָׁה", לוֹחֵשׁ הַמָּצוֹף וּמְנַשֵּׁק אֶת עֵינַי, "יֵשׁ לִוְיָתָן עַל הַחוֹף"העברית כל כך מצומצמת. סליקטר

 

לחם, ביצים וחלב

יום אחד, בגיל ארבע בערך, כשאבא שלי היה צריך ללכת לעבודה והתחלתי לבכות שיישאר, והוא אמר שהוא חייב, שאלתי אותו מה זה עבודה. הוא אמר "אני הולך לעבודה כדי שיהיה לנו כסף לקנות לחם וביצים וחלב". ואז שאלתי אותו מה זה לעבוד. והוא אמר "לעבוד זה כמו לקחת טורייה ולעדר ולצאת החוצה לגינה ולעדר”. במשך שנים דמיינתי את אבי הולך לעבודה על גבעה בוצית. אפילו לא חמרה, אלא אדמה שחורה, ועודר באדמה כדי למצוא לחם וביצים וחלב. אני חושבת שזה היה משהו כדי להבין, בייחוד בעברית, שהיא שפה מאד מצומצמת, שאותה תיבה בשפה יכולה לייצג כל כך הרבה דברים ולהכיל כל כך הרבה משמעויות. עם בתי תמוז אני מאוד מקפידה – וזה בטוח בעקבות זה – להסביר לה מה יש בעבודה ושיש לי שולחן ושיש לי מחשב. כי מצד אחד, אני אומרת, כל מיני דברים מהסוג הזה –  כלומר, העמימות בשפה – תרמו באיזשהו מקום לתפיסה האמנותית שלי וליצירתיות, אבל מצד שני, עשיתי דרך מאוד ארוכה כדי להיות מודעת לחשיבות של הדיוק בשפה, ואני רוצה שהבת שלי תהיה מאוד מדויקת. קודם כול, מסיבה בנלית – אני רוצה שיהיה לה קל להבהיר את עצמה – פן הישרדותי. אני באמת ובתמים מאמינה, כמו רבים וטובים, ששפה מעצבת את התודעה, ובתור מי שהסתובבה הרבה שנים בבית כאוטי שהחשיבה בו כאוטית, אני רוצה שתהיה לה יכולת לחשוב בצורה קוהרנטית ושזה יעזור לה להבין את העולם יותר טוב ולהתבונן בצורה מעמיקה על דברים, ולא להפך.

 

כְּשֶׁדַּרְיָה שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי מֵאֵיפֹה הִיא נוֹלְדָה אֲנִי מַקְפִּידָה לְסַפֵּר לָהּ שֶׁמֵּהַבֶּטֶן. אֵינֶנִּי מְשַׁקֶּרֶת. הָאֱמֶת הִיא שֶׁדּוֹקְטוֹר גְרוּנֶנְבֶּרְג שָׁחַט אוֹתִי, כָּכָה דַּרְיָה יָצְאָה מִכִּלְאָהּ, בְּלִי לֵדָה. "אֲנִי אַף פַּעַם לֹא רוֹצָה לִהְיוֹת אִמָּא", הִיא אוֹמֶרֶת לְאַבָּא שֶׁלָּהּ, "כִּי אֲנִי מְפַחֶדֶת שֶׁיַּחְתְּכוּ לִי אֶת הַבֶּטֶן". הַכְּאֵב וַאֲנִי נִשָּׁאֵר זָרִים זֶה לָזֶה. גַּם אִם אֶהֱרֶה בַּשֵּׁנִית אֲסָרֵב לָלֶדֶת כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. לִדְחֹף אֲנִי בְּקֹשִי מַצְלִיחָה אֶת עַצְמִי. אֲבָל אֶת דַּרְיָה הַבְּרִיאָה לֹא מַפְחִידָה, רַק בַּסֶּרֶט הַמְצֻיָּר עִם הַפַּסְקוֹל הָרוֹעֵם:

  " אני באמת ובתמים מאמינה, כמו רבים וטובים, ששפה מעצבת את התודעה, ובתור מי שהסתובבה הרבה שנים בבית כאוטי שהחשיבה בו כאוטית, אני רוצה שתהיה לה יכולת לחשוב בצורה קוהרנטית ושזה יעזור לה להבין את העולם יותר טוב ולהתבונן בצורה מעמיקה על דברים, ולא להפך "

פרועים, מטפסים ונפצעים

בילדות, במושב, כשאמא ישנה צהריים, היה מותר לנו לצאת באופן חופשי החוצה. בילינו הרבה שעות בלי השגחה בחצר. פרועים. מטפסים על עצים ונפצעים. היו חיות בלי סוף: כלבים וחמור אצל השכנים. חלק גדול של החצר היה מכוסה קוצים גבוהים – קרוב לשני מטרים. לקחנו חרבות משוק הפשפשים ופילסנו דרך בין הקוצים ובנינו מובלעות של בתים. היה מותר לעשות הרבה דברים. היו מרחבים פתוחים שאתה חייב להמציא בהם את עצמך מחדש; להמציא את הילדות שלך, את המשחקים שלך. אצל סבתא שלי היה בית מאוד מסודר ונורמטיבי. זה היה כיף – אם חיפשת מספריים – מצאת מספריים. לא היה סיכוי למצוא דברים בלתי צפוי. הבית של ההורים בחצר היה הבלתי צפוי. הוא היה זמין, ועדיין נשאר מפתיע. אבי היה מנסר יהלומים. היתה תקופה שעשה עבודות פרטיות, ובחצר היה חדרון קטן שנשארו בו המכשירים גם כשהפסיק לעבוד בזה. כשהייתי גבוהה מספיק להגיע למדף, מצאתי כל מיני דסקיות, ומהדסקיות האלה נולדה האפשרות לדמיין – הייתי צריכה לספק הסברים משל עצמי. פעם זה הפך לחיילים, פעם לכסף - לכל דבר. הצורך הזה לתת לדברים שם דווקא מתוך הכאוטיות עזר לי לדייק ונתן לי הרבה מקום לפנטזיה. עד לפני 20 שנה דיברה משפחתה של אמי יידיש. ידעתי כמה ביטויים מסבתא וסבא; גדלתי לתוך זה, למרות שלהוריי אין יחס מיוחד לשפה. לדעתי, הם מתנגדים להגמוניה אשכנזית. מדברים הרבה סלנג, שאצלי אין, מבחירה. אם כן, היתה העברית שבבית הספר היסודי הצטיינתי בה, ומנגד, תמיד היתה שפת הסתרים הזאת - היידיש. ההקשבה ליידיש נתנה לי בדיעבד אחיזה בשפת סתרים שאני לא מכירה ושאף אחד לא טרח ללמד ושגם לא ביקשתי. עכשיו, כשאני מתבגרת, אני שמה לב שאני מתחילה להשחיל את מעט היידיש שאני יודעת. אומרת "גיי שלאפן”. אומרת "קונצים”. חוזרת אחורה.מתוך הרומן הגרפי "משק 54"

 

עַשְׂרוֹת פְּעָמִים הַלּוֹגוֹ שֶׁל בֵּית-חוֹלִים קַפְּלָן מֻדְפָּס עַל הַסָּדִין שֶׁל סָבְתָא, עֲלֵה תְּאֵנָה עַל מְבוּשֶׁיהָ שֶׁל הַזִּקְנָה. עַל מַצָּע שֶׁל פִּצְעֵי לַחַץ הִיא מִתְכּוֹנֶנֶת. מַסֵּכַת הַחַמְצָן מַסְתִּירָה אֶת חֶלְקֵי הַפָּנִים הַמְּעִידִים עַל אָפְיָהּ. מִמִּי כְּבָר הִיא צְרִיכָה לְהִסְתַּתֵּר. יֵשׁ לִי מַצְלֵמָה בַּתִּיק אֲבָל אֵינִי מְעִזָּה לְצַלֵּם אוֹתָהּ כְּפִי שֶׁצִּלַּמְתִּי אוֹתָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בְּחַדְרִי בְּחֵיפָה לִפְנֵי אַחַת-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מְגַלְגֶּלֶת גַּרְבֵּי נַיְלוֹן בְּמַעֲלֵה שׁוֹקָהּ. לֹא מִצַּלְמָהּ אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת, אֶלָּא מִגַּעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמָּא אוֹ מִצַּעֲרוֹ שֶׁל דּוֹד יַעֲקֹב. הֵם מִחוּץ לַחֶדֶר וְשׁוֹתִים קָפֶה מִמְּכוֹנָה. לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה הֵם עוֹד דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּיִידִישׁ. "סָבְתָא, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ", אֲנִי אוֹמֶרֶת בְּקוֹל רָם. הַחוֹלָה בַּמִּטָּה הַסְּמוּכָה נְבוֹכָה, אֲבָל לֹא אִכְפַּת לִי, מִפְּנֵי שֶׁסָּבְתָא פּוֹקַחַת לְרֶגַע אֶת עֵינֶיהָ וּמְחַיֶּכֶת. אֲנִי אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ אֲבָל לֹא מַרְגִּישָׁה עוֹר אוֹ בָּשָׂר, רַק אֶת קְרוּמוֹ שֶׁל חָלָל עָמֹק וְצַר, מִנְהֶרֶת-זְמַן לְבָנָה שֶׁבְּקָרוֹב. ("ווּס?" הִיא שׁוֹאֶלֶת פִּתְאֹם)

 

גלית סלקטר. משוררת. מנחת סדנאות כתיבה. מחברת הרומן הגרפי "משק 54”, שאייר אחיה גלעד סלקטר (הוצאת האוזן השלישית). ספר ביכוריה “בעוד אלף ימים" יראה אור בהוצאת הליקון בזמן הקרוב.

עוד בבית אבי חי