מעמד המוות

מי שיש לו כסף לא נוסע בדילים של "הכול כלול" בבורגס, לא מתפוצץ באוטובוסים וגם לא צריך לחכות להרקולסים של חיל האוויר שיחלצו אותו. יוסי עין-דור על חוסר השוויון, שמגיע עד הזכות לחיות

לאהוד בנאי יש שיר שנקרא "דממה דקה", ואני מבקש לצטט כמה שורות מתוכו:

 

"זה בא פתאום בשעה של לא לילה ולא יום

כשאף אחד עוד לא היה ממש מוכן

זה עבר בכל התדרים, בכל הערוצים...

 

זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום

קרה במציאות אבל הרגיש חלום

וכל איש לבדו אז עמד על עמדו

ושמע את זה בא מתוכו

דממה דקה

 

מה שהיה הוא שיהיה

מה שהיה הוא שיהיה"

 

אני מביא את הציטוט מהשיר הזה כי להרגשתי, הוא מתאר במדויק את התחושה של כל אלה שהיו בנמל התעופה של בורגס בעת הפיגוע. את התחושה של אלה שנפגעו ושל אלה שלא, של אלה שהיו ממש במקום ושל אלה שהיו ליד; את התחושה של הציבור הישראלי בבית, בכל מקום באשר הוא, כי התחושה הזו היא תחושה משתקת שאי אפשר לשכוח, גם כשהזמן עובר.      מיהם קורבנות הטרור הזה? קבריהם של שניים מהרוגי הפיגוע בבורגס (פלאש90) 

 

הזיכרון הלאומי צרוב בעשרות פיגועים ובמאות נפגעים. מה שהיה הוא שיהיה. ומיהם אותם נפגעים, פצועים והרוגים, פגועי הנפש ואכולי החרדות, קורבנות הטרור הזה? מה שהיה הוא שיהיה.

 

נוסעי האוטובוסים והתחבורה הציבורית הם ברובם בני המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני והנמוך. רוכשי הדילים ההמוניים של "הכול כלול" גם הם בני אותם המעמדות. מי שיש לו כסף נוסע לעבודתו בדרך כלל ברכבו הפרטי (או ברכב מטעם העבודה). מי שיש לו כסף לא טס לבורגס ושכמותה. מי שיש לו כסף בוחר דווקא להתרחק מההמון ואינו נוסע מנמל התעופה לבית המלון בשיירה של ארבעה אוטובוסים. מי שיש לו כסף לא מחכה לבואם של ההרקולסים של חיל האוויר. פתאום זה נשמע נורא, אבל זו המציאות.

 

גם במקרה הזה עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה. קורבנות הפיגועים הם תמיד בני המעמד הבינוני-נמוך. הם גם תמיד הקורבנות הגדולים של הגזירות הכלכליות, הצמצומים, הפיטורים, המסים, עמלות הבנקים ומצוקת הדיור. קורבנות של השיטה, של חוסר השוויון בחלוקת המשאבים הלאומיים, של נשיאת הנטל הלאומי.

 

"גאים להיות ישראלים", אמרו השבים מבורגס בעקבות מבצע הפינוי המהיר של הפצועים והנפגעים הישראלים מבולגריה. כן, יש בזה משהו, אלא שערבות הדדית לא צריכה להימדד רק בעת אסון; היא צריכה להתקיים ביומיום. אילו אכן היתה אצלנו ערבות כזו, מחאת הקיץ לא היתה צריכה להיוולד. אילו הייתה לנו כזו - ייתכן שמשה סילמן לא היה מצית את עצמו למוות ושישה נוספים לא היו מנסים גם הם לעשות זאת בשבוע האחרון. אבל הנפגעים, כבר אמרנו, הם תמיד בני אותו מעמד חברתי-כלכלי - בפיגועים וסתם בחיים. כן, הלוואי שהיינו יכולים להיות גאים בהיותנו ישראלים. אבל אנטבה יש פעם ב-35 שנה. הוא שהיה הוא שיהיה, אומר אהוד בנאי בשיר. הוא כל כך צודק.

  • " קורבנות הפיגועים הם תמיד בני המעמד הבינוני-נמוך. הם גם תמיד הקורבנות הגדולים של הגזירות הכלכליות, הצמצומים, הפיטורים, המסים, עמלות הבנקים ומצוקת הדיור "

 

הנה, אם אחד האדם היה מואשם באותם אישומים שיוחסו לאהוד אולמרט, ספק רב אם היה היום במצבו. אולמרט הודה, ובצדק, לצוות עורכי הדין שלו. אלה הצליחו - בעזרת פרשנויות משפטיות מפולפלות של עובדות מוצקות - להוציא אותו זכאי ממרבית האישומים המרכזיים שעמדו נגדו. לראות את כל הסוללה המכובדת הזו, שכל אחד ממרכיביה שווה מיליונים ולעשות חשבון פשוט - מדובר  בסכומים אסטרונומיים. מאיפה, לכל הרוחות, לאדם מן היישוב יש את הסכומים הללו? אבל אולמרט הוא לא אדם מן היישוב, ולאולמרט יש. עובדה. מה שהיה הוא שיהיה, כבר אמרנו.

 

אם אלה הם פני הדברים, משהו בשיטה כנראה דפוק מהיסוד. מישהי מחברותיי בפייסבוק כתבה השבוע משהו בסגנון: "מי שעושה טוב, מקבל טוב". ואני, משבית שמחות סדרתי שכמותי, מיד עניתי: "נו, באמת...". דממה דקה.

 

עוד בבית אבי חי