לבנות או להיבנות?

מוקי צור
21.05.12

האם מטרת הנתינה היא לתקן את הנותן או לסייע למקבל? האם היא הקרבה עצמית או ביטוי עצמי? מוקי צור על השאלות העוברות כחוט השני לאורך כל התקופה החלוצית

האנתרופולוגים הבחינו יפה בין תרבות המסחר ובין תרבות המתנות: במסחר אתה מעניק חפצים לתועלתך אתה, ואילו במתנה אתה מבקש לספק את חברך. עניין זה ניכר, למשל, בתולדות משלוח ה"שנות טובות". המנהג צמח מתוך תרבות שליחת הגלויות המצוירות, אך הוא היה שונה מהן בכך שה"שנות טובות" לא באו לספר על שלומו של השולח, ליצור קשר או למכור את סנדל השנה. הן באו לאחל לזולת, לתת לו במתנה בריאות, שגשוג ואושר. משהחלו לשלוח "שנות טובות" לצורך פרסומת עצמית או למטרות רווח של השולח, החל לגבור החשד, והיחס לגלויות הללו השתנה.

 

תרבות המתנות תרבות היא, ויש לה חוקים משלה: אתה חייב להעניק אותן, לקבל אותן בחיוך ולהשיב תחתיהן מתנות משלך, ולעתים אתה צריך לבזבז עליהן את משאביך עד כדי סבל.

החלוצים עסקו בשאלת הנתינה בכל תחום - מהתחום החומרי ועד התחום הרוחני. הם לא כל כך אהבו את מדידת הנתינה. המדידה נראתה להם קטנונית. הם אהבו את הפעימות הגדולות, את הנתינה עד הסוף. מי שביקשו להפליג בשבחו של הסופר יוסף חיים ברנר היו מספרים כי סכנה ללכת לידו בלי נעליים, כי היה מיד מסיר את נעליו מרגליו ונותן לך אותן. הנתינה הנלהבת שלו היתה לשנינה, אך גם להשראה חשובה לכל יחפני הדור.

 

 

 

ואולם, מהי נתינה? למי מעניקים? מפלגה אחת טענה כי יש תמיד לתת למפעל; השנייה טענה כי הנתינה נועדה לתיקון הנפש. כשהצעיר צבי ש'ץ ביקש לעלות ארצה, הוא כתב לחברו הטוב והבוגר ממנו, יוסף טרומפלדור, כי הוא חייב לעלות ארצה כדי לברוח מתלישותו שלו. טרומפלדור השיב לו כי אל לו לנסוע לארץ כדי לתקן את עצמו, ואפילו לא כדי להקריב את עצמו. הוא טען שאין לנסוע ארצה בשביל לתקן את נשמתנו המנוכרת, אלא כדי לבנות ארץ למען הנשמות השבורות. מי שייסע ארצה כדי להעניק לעצמו תיקון לא יתקן את עצמו, ובוודאי לא יתקן את הארץ. דינו לחיות כאיש שחלומו נשרף בהבלי החיים ומוראותיהם. " על הסופר יוסף חיים ברנר היו מספרים כי סכנה ללכת מולו בלי נעליים כי הוא מיד היה מסיר את נעליו ונותן לך אותן. הנתינה הנלהבת שלו היתה לשנינה, אך גם להשראה חשובה לכל יחפני הדור "

 

שאלה זו עוברת כחוט השני לאורך כל התקופה החלוצית. הרי תנאים לחיים שיש בהם שיווי משקל ויכולת התמדה לא היו. חלק מהחלוצים התפתו לרעיון הקורבן: הם ייתנו עד כדי קורבן עצמי, והתוצאה לא תאחר לבוא. אחרים טענו כי כל הרעיון החלוצי הוא ליצור תנאים שבהם העם היהודי יפסיק לזרוק את עצמו על גדרות כקורבן. העובדה שהם באים ארצה ונקראים להסתפק בכה מועט מסכנת את הסיכוי של המפעל הגדול, שצריך להיבנות. זה צריך להיבנות במעוף כזה, עד כי אסור ליצור לו תשתית קורבנית.

 

לעבור את הסף

כשמלאו 25 שנים לעלייה השנייה כתב מעריצהּ, משה בילינסון, מסה נלהבת על כך שזו עלייה שבאה מבתים טובים, עזבה את הכל ובאה לחיות חיי סבל כדי לתת ולא לקחת. ענתה לו המשוררת רחל שהוא טועה. אנחנו, טענה, באנו הנה כי העזנו להיות מאושרים. העוז להיות מאושר אינו נוגד את הנתינה. הוא יכול להיות מושג רק על ידי נתינה שאינה קורבן, נתינה שהיא ביטוי עצמי, ביטוי המעז להתקומם נגד תחושת הבדידות ומבטא את המרד של האדם האחראי, שלא מוכן להקיף עצמו בחומות של הגנה עצמית.

 

אמנם יפה להגדיר כך את המצב, אך הסיפור משתנה על ידי הנסיבות שבהן פועלים. הסביבה והתנאים אינם פועלים על פי מה שהחלטת שיקרה: לעתים אתה נסחף על ידי אתגרים לעשייה שורפת, הנעשית קורבן, ולעתים התנאים כה טובים שבמינימום עשייה אתה מביא למקסימום תועלת. הסתירות הללו גרמו לעתים טרגדיה: מי שביקש לתת - מצא את עצמו שודד, ומי שכבר הגיע לפיכחון עליון - נמצא נותן באופן בלתי צפוי. הסתירות היו גדולות. כך הגיעו חלק מהחלוצים עד סף התאבדות, ולעתים עברו אותו. אחרים עזבו את הרעיון ושבו ריקם לבית הוריהם. התייאשו לתת והתייאשו למצוא ביטוי לאושרם.

 

ואף על פי כן, הצליחו בעניין אחד: הם התוו דרך הטוענת כי החירות האמיתית מצויה בנתינה, כי האחריות האמיתית תלויה בחירות.  

 

עוד בבית אבי חי