פזמון ליקינתון

שירים עבריים היו מאז ומתמיד נקודה רגישה אצלנו. הם היו תמצית האושר. הבקרים היו  מתחילים לצלילי התוכנית 'זמר זמר לך' ברשת ב' והלילות היו נגמרים בהאזנה לתקליטי הלהקות הצבאיות בפטיפון העתיק שבנסיון נתן למומה במתנה עוד כשהם גרו באמריקה. מדי פעם היו מתלקחים בין לולי וביני קרבות בסוגיה איזו להקה הכי טובה בעולם – החיפושיות (לולי) או פיקוד צפון (אני), אבל זה לא היה מידרדר למלחמה של ממש, כי כולם ידעו שאני צודק וש"לולי בגיל קשה".

בשבתות, כשהיינו הולכים לקובנה אצל סבתא בקטמון, אמא היתה אומרת "בוני, גילי, מספיק עם הפטיפון! התקליטים יחכו. הולכים לסבתא. תראו איזה מזג אוויר נהדר יש בחוץ. תמיד בשבת בבוקר יש מזג אוויר טוב. אתם יודעים מה זה מראה?".

"מה?", שאלנו, למרות שידענו את שתי התשובות לשאלה.

"זה מראה שאכפת לסניור דילמונדו", אמרה אמא שלי, "ושהוא דואג לנו ומסדר לנו מזג אוויר טוב".

"זה מראה שהוא מפחד מאמא שלך", הרהיב אבא ונגער מיד: "משה!" ואני הבנתי שאולי סניור דילמונדו לא מפחד, אבל אבא בטח כן.

בדרך היינו צריכים לנחש מה השיר של כל בית. אמא שלי האמינה שלבתים יש שירים, רצוי של חוה אלברשטיין, ולבתים הוורודים ברחוב הל"ה וברחובות של קטמון הישנה היו השירים הכי יפים. לפעמים, מהבתים שבהם גרו משפחות פחות אמידות, היו עולים ניגונים של שבת, ואז אמא שלנו היתה מכריחה אותנו לעצור ולהקשיב עד הסוף "כי בני תרבות לא עוזבים שיר באמצע". היינו מקשיבים ומעמידים פנים שאנחנו לא רואים שהיא בוכה.

אף פעם לא שאלנו אותה למה שירים עבריים גורמים לה לבכות, משני טעמים: ראשית, היו מעט דברים שלא גרמו לה לבכות. פרקי חזנות, רומנים בכריכה רכה ובאותיות זעירות באנגלית ובצרפתית, סרטים של ליז טיילור – כל אלה נגמרו בדמעות השכם והערב. כך ששנית, שירים עבריים היו בהחלט סיבה להתייפח, מה גם שאמא שלי לימדה אותנו את הכלל הכי חשוב באמנות, זה שמלווה אותי עד היום: כשזה טוב באמת, זה תמיד עליך.

הכלל הזה גרם לי לבכות ערב אחד כשהייתי חולה וקודח, ואמא שלי ניסתה לשיר לי שיר ערש – 'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג:

לילה לילה מסתכלת הלבנה

בפרחים אשר הנצו בגינה

בפרחי היקינתון

בגננו הקטון

לילה לילה מסתכלת הלבנה.

ואומרת הלבנה לעננים:

"תנו טיפה ועוד טיפונת לגנים

שיפרח היקינתון

בגננו הקטון"

כך אומרת הלבנה לעננים

בא הגשם וצלצל בחלוני

שר ניגון עליז לפרח בגני

וענה היקינתון

בשמחה ובששון

למטר אשר צלצל בחלוני

ומחר נצא כולנו אל הגן

ונראה שם את הפרח הלבן

ולכבוד היקינתון

בני ישיר את הפזמון

ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן

זה כמובן לא הלך, כי כמו שאמא שלי אמרה: "תראה את סניור דילמונדו, כמה הוא יכול להיות אגואיסט. הדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה שירים, והוא נתן לי קול שלא יכול להחזיק אפילו טון אחד". אבל באותו ערב לא היה לי פנאי לכעוס על סניור דילמונדו. היה לי חום, הייתי אומלל, כאב לי הגרון, וחוץ מזה, חשתי מרומה: "זה בכלל לא נכון, מה שאמרת", מחיתי באוזני אמא שלי בטון צרוד.

"למה?", השתוממה אמא שלי, אני באמת זייפנית איומה".

"לא זה. בעניין השירים שהם תמיד עלי. השיר פזמון ליקינתון הוא בכלל לא עלי".

"למה?".

"כי לילד בשיר יש גן ולי אין, ויש לו יקינתון ולי אין, והוא יודע לשיר פזמונים לפרחים ואני לא". עכשיו כבר הייתי קרוב לדמעות.

"אבל גילי", ליטפה אמא שלי את ראשי, "אתה לא הבנת משהו. זה כן עליך. זה תמיד עליך. כל השירים בעולם נכתבו עליך, מלאך קטן. וגם האחד הזה: אתה פשוט לא הילד. אתה היקינתון".