השינוי כבר כאן

ההקצנה בקצוות מסנוורת ומאפילה כאחד על מה שקורה בזרם המרכזי של החברה הישראלית. התופעה המרכזית המתרחשת כיום היא שבירת הדיכוטומיות וההגדרות המגזריות של היחס לאמונה, לדת ולחיים היהודיים בכללם. המחיצות בין הקבוצות השונות הולכות ונשברות, והדבר בא לידי ביטוי בכל החוליות המרכיבות את הזהות היהודית. 

העולם החרדי נפרץ כלפי החברה הכללית, ובכל ממד שבו נבחנים הדברים - לימודים כלליים, שירות צבאי, מגורים, אימוץ של חלק מערכיה של החברה הישראלית, דמוקרטיזציה, תקשורת חופשית יחסית, חופש ביטוי - יש זליגה והתקרבות; העולם הציוני-דתי נפתח באופן רחב ומקיף: חלקו מתקרב לציבור החרדי, וחלקו מאמץ דפוסי חיים הקרובים יותר לעולם החילוני; העולם החילוני, עד כמה שקשה להתייחס אליו כאל מקשה אחת, מחפש את הזהות היהודית: מעגלי לימוד, עולם תרבותי ואמנותי שאינו מתכחש ליהדותו, ציון תשעה באב ויום הכיפורים, ועוד ועוד.

התהליכים האלה הם חלק בלתי נפרד מהתקופה שבה אנחנו חיים: המסגרת השבטית מפנה את מקומה לאינדיווידואליות; האידיאולוגיה התיאולוגית לתהליכים פנימיים של תיקון עצמי; הסלידה ממאבקים נגטיביים הולכת וגוברת, לעומת חיפוש אחר צליל חיובי של חיים, שמכיל ומקבל; שבירת הממסדיות נהפכת לחלק בלתי נפרד מהחיים, ויש בה סכנה גדולה של אנרכיה אך גם ברכה גדולה, המביאה לכך שהסלידה מהממסד אינה מחייבת סלידה מהתוכן; החברה הישראלית בכללותה מחפשת דרך, והיהדות היא אחד המצפנים של דרך זו.

קריאת מפת השינויים מחייבת את כולנו להיערך אחרת. העולם הרבני, שכבוד גדול וגאווה גדולה לי להיות שייך לו, עוד לא הפנים כי יותר ויותר תחומים שייכים מעתה לשוק החופשי, וכי זהותה היהודית של מדינת ישראל לא תועצם מכוח החוק, אלא מכוח כללי השוק החופשי והבחירי. הדבר מחייב שינוי דרמטי בתפקודו של הרב וביחסו לחוק ולהסדריו, וכן בתביעות שנתבעות מעולם הרבנות. 

העולם החילוני עוד לא הפנים כי בדיוק כשם שצריך להשקיע בבניין הזוגיות בין איש לאשתו, ודבר אינו מובן מאליו ואינו קיים בלי אותן מחויבות והשקעה, כך גם עולם הזהות היהודי. אם לא נעניק לו מקום משמעותי בריטואל החיים ובעמדות העקרוניות - הוא יישחק וייעלם, מכיוון שלא תישאר מסגרת מחייבת שתחיה אותו. עולמות הממשל והמשפט נתקלים יותר ויותר בביקורת ציבורית הטוענת כי התעלמותם משאלת הזהות הציבורית שלנו היא זו שהביאה לקריסה במעמדם ולתחושה כי השפה שיש לאמץ מורכבת ביותר, והשילוב "יהודי דמוקרטי", שהוא לכאורה בלתי אפשרי, צריך להתמלא בתוכן משמעותי יותר.

אפשר שימים טובים באים עלינו. מבלי להתעלם מאלה המבקשים דווקא לדחוף אותנו כחברה  למלחמת תרבות - ואפשר שהם יגברו ויובילו את הקו העיקרי של החברה הישראלית - יכול להיות שדו"ח גוטמן הבא יצטרך להציג שאלות אחרות. השאלה "איך היה מגדיר את עצמך מבחינה דתית?" לא תוכל לגרור את אותן הגדרות כבעבר, שכן הזהות הדתית לובשת צורות מגוונות הרבה יותר. אפשר שההתעלמות ממעגלי הלימוד והתחייה של התרבות היהודית, שאינה תופסת מקום של כבוד
במחקר, תמצא את מקום במרכז בעשור הבא, והיא תהיה המנוע המזין של החברה הישראלית ושל זהותה היהודית והדתית. אפשר שהדמוקרטיה לא תהיה פורמלית, אלא תביא לידי ביטוי את החירות המהותית שעליה מבוסס בית המדרש היהודי. יכול להיות שהמחקר הנוכחי מסמן את קצה של תקופה, ואנו נמצא את עולמנו היהודי במקום עשיר, מורכב, מגוון ומשמעותי יותר בעשור הקרוב.