ראשון
"ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים... ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" כן, כן. בדיוק אנחנו.
שני
פרשת שבוע אחת מרכזת את רוב אמירות היסוד של הקיום היהודי - "שמע ישראל", עשרת הדברות, "עבדים היינו לפרעה במצרים". מכל אחת מהן נבנו ארמונות שלמים בתרבות האנושית - המונותיאיזם, המוסר, הכמיהה לחופש.
לפעמים נדמה שמרוב פרשנות דקדקנית לכל אחת מן האמירות הגדולות האלה, הפסקנו להקשיב למה שהן אומרות. מתי בפעם האחרונה ישבתם בגאווה בליל הסדר וחשבתם על תרומת מורשת יציאת מצרים לשחרור העבדים בארצות הברית? מתי פרגנתם לעם שלכם על המצאת השבת?
שלישי
העם היהודי היה ערש לידתה של אחת משתי הדתות הגדולות בעולם ומקור השראה לשנייה; הוא הוציא מתוכו כמה מגדולי המהפכנים, וכ-22 אחוזים מזוכי פרס נובל; הוא הצליח לשמור על זהותו התרבותית בכל רחבי העולם, חזר אחרי אלפיים שנה אל ארץ אבותיו והקים בה מדינה מהמפותחות בעולם; לגמרי לא רע בשביל פחות מחצי אחוז מאוכלוסיית העולם.
רביעי
מספרים שכאשר הגיעו מגורשי ספרד בשנת 1492 לחופי תורכיה אמר הסולטאן העות'מאני על פרדיננד מלך ספרד "שוטה, את אוצרו הגדול ביותר הוא שולח אלי". שום מיסטיקה או תכונה גנטית אין כאן. כשאתה לומד לקרוא ולכתוב עד גיל חמש, לשנן טקסטים מורכבים עד גיל עשר ולקבל אחריות על הנחלת מורשת העם שלך לדורות הבאים עד גיל שמונה עשרה - פלא שאתה גדל להיות יועץ, רופא או אפילו שר? מי שהפכו את היהודים להיות תופעה חריגה, מוערכת ומעוררת קנאה ואיבה בדברי ימי העולם - היו היהודים עצמם.
חמישי
במה אנחנו כן מתגאים? בחוצפה הישראלית, בתושייה ובקומבינה. עם שנצר את מוסר הנביאים מתגאה במצליחני היי-טק עם אקזיט מוצלח; תרבות עתיקה בת 4,000 שנה נופלת אפיים בפני דוגמנית צעירה שזכתה בתשומת ליבו של כוכב קולנוע מבוקש.
אכן, עם חכם ונבון.
שישי
"עם ישראל היה כמו השמש; בכל מקום שזרח - חיים חדשים צמחו בו מן הארץ; מקום שעבר וחלף ממנו - חורבן בא אחריו" (הכלכלן וההיסטוריון ורנר זומברט)
שביעי
אז איך זה שלכל עם יש גאווה לאומית - ורק אצלנו להגיד משהו טוב על עצמנו זו גזענות והתנשאות? מה הסיפור עם קנה המידה המצפוני הבלתי אפשרי שאנחנו מציבים לעצמנו? למה החרדה מהיתרון לכאורה שמעניק התואר "העם הנבחר" (אגב - נבחר למה, בדיוק? איזה הטבות יש במועדון הזה ולמה לא מפרסמים אותן במקום בולט?); מאיפה האכזבה הקבועה שלנו מעצמנו?
ואולי גם זו סיבה לגאווה.
מפטיר
וכל זה - בלי להזכיר את החמין.
